כשהשתחרר מהצבא עבד משה כמורה לחרטות והרוויח כמאתיים לירות לחודש. בדיג היה מגיע לסכום הזה בלילה אחד. לכן עזב מהר את ההוראה, עניין אותו הכסף. בהוראה עבד בסך הכול כחודש עד חודשיים. צבי גמליאל היה אחד מתלמידיו . הוא לימד בבית ספר 'עמל', אותו בית ספר שלמד בו בעבר.
לאבא שלו היה חבר במס הכנסה, בשם שמעון ג'ינו. החבר סידר למשה עבודה במס הכנסה . תפקידו היה לגבות חובות מחייבים למס הכנסה , כמו עיקולים ופעולות מהסוג הזה . משה התחיל לעבוד ובמסגרת עבודתו ניגש לאנשים חייבים שגרו בשיכון ד. הוא נכנס לבתיהם, כדי לעקל ונחשף למצבם הכלכלי, בקושי היה להם ריהוט מינימאלי בבית, כמו שולחן, מיטה ומזנון על הרצפה.
מה יעקל להם? הוא ראה בתים שאפילו מקרר לא היה בהם. כך היו האנשים שנכנס אליהם לעיקול בשיכון ד . אחרי תקופה קצרה ויתר על התפקיד. לא היה מסוגל להמשיך בעבודה בעלת אופי כזה. ההתפטרות הייתה מרצונו. גם במס הכנסה הרוויח כמאתיים לירות לחודש, וגם פה החזיק מעמד כחודש עד חודשיים.
הוא עזב על אף שהבטיחו לו שזו עבודה קבועה שמקנה לו זכויות. הוא השיב שאינו יכול להמשיך משום שלאנשים שהגיע אליהם אין מה לאכול, אז איך יעקל להם? לימים רכש טנדר ועבד בדואר . בתפקידו הוביל את אנשי הדואר למקומות שונים בעבודתם . היו אלה בעיקר טכנאים שיצאו לבצע עבודות אחזקה והתקנה שונות .
בעבודה הזו השתכר לכל יום עשרים ושבע לירות . הסכום ניתן לו גם עבור הטנדר וההוצאות עליו , כמו דלק ואחזקה שוטפת. לחודש הגיע לשכר כולל של כתשע מאות לירות . בעבודה בדואר החזיק מעמד עד כשלוש שנים. הוא קיבל את העבודה לאחר שזכה בה במכרז. בין לבין עבד משה גם אצל אב יו במסעדה.
שם קיבל כמאה לירות לשבוע. הוא מילא תפקיד של מנהל אחראי במסעדה , אבל התעסק גם בעבודות אחזקה שונות. היה כולבויניק. בתחילת ש נות השישים צעד משה צעד נועז קדימה ו פתח בטבריה בית מלאכה לתריסים . הוא פתח את בית המלאכה מתחת לבית הוריו . היה זה מפעל קטן לדלתות פלסטיק .
משה למד את המקצוע אצל דודיו בתל אביב ואחר כך הוסיף גם תריסי אלומיניום ועבודות של מחיצות , חלונות ודלתות אלומיניום ופלסטיק. עזר לו הרקע המקצועי שלו מלימודיו בבית ספר 'עמל'. בזמן שעסק במפעל שלו לייצור תריסים ועבודות אלומיניום , ביצע עבודה לדיירים בקיבוץ דגניה א.
באחד הימים כשהיה בקיבוץ עם העובדים שלו, פנה לגזבר הקיבוץ, יהודה ורדי, ואמר לו שיש לו פה יתרת זכות. כשפנה אליו, לא ציין את הסכום , שהיה בסך של 114,111 שקל (ישן). רק אמר שמגיע לו הסכום . ביקש מהגזבר , אם אפשר , שיכין לו את התשלום ב צ'ק. בקיבוץ הכינו לו צ'ק על סך של 111,111 שקל.
כשקיבל את הצ'ק, אמר לו שלא מגיע לו הסכום הזה, כי קיבל כבר 114,111 שקל וצריך לקזז את הסכום מהסכום שקיבל. רק לשם המחשת גודל הסכום, ציין משה שבאותה עת מחיר של דירה ממוצעת עמד על סכום של כ-19,111 שקל. כך שברור היה שמדובר על סכום גדול של כסף. הגזבר חזר ובדק, לקח ממנו חזרה את הצ'ק ואחרי מספר שעות חזר למשה , ובביטחון מלא אמר לו : " אתה לא יודע מה מגיע לך." משה התעקש שהוא צודק וחישוביו הם הנכונים.
הגזבר חזר ובדק שוב ושוב עד שראה שבספרי החשבונות של הקיבוץ לא רשמו את המקדמה שמשה כבר קיבל קודם. בסופו של דבר הגזבר אמר למשה: "האם יש הרבה אנשים ישרים כמוך בטבריה?" התשובה של משה הייתה פשוטה: "מה שלא מגיע לי, אני לא רוצה." בעבודה הזו החזיק מעמד חמש עשרה עד עשרים שנים. תוך כדי העבודה בתריסים נכנס לעבודה ב'חוף השקט'.
מים מבאר מרים וסיפור הפציעה במסעדה בשנת 9120 ,כשהיה משה בגיל עשרים וארבע , נקלע משה בעל כורחו לקטטה שפרצה במסעדה של אביו בטיילת, נוף כינרת. השתתפו בה חמישה אנשים שהתפרעו במקום. אחד מהם שבר בקבוק והכה את אביו. חיש מהר גברה הקטטה ומשה הכה בהם חזרה .
אחד מהמתפרעים במסעדה השליך לעברו כיסא שדופנו פגע בעינו השמאלית. משה הובהל לבית החולים . אחותו עליזה , אחות במקצועה , התלוותה אליו בין הרופאים ובין בתי החולים השונים . הסתבר לו שאי אפשר היה להציל את העין . האפשרות שעמדה בפני משה הייתה להשאיר את העין שנפגעה במקומה מבלי שהוא יכול לראות בה , דבר שיש בו סכנה לפגיעה בעין הימנית, הבריאה, והאפשרות האחרת הייתה להסיר את העין ולהחליפה בעין תותבת , דבר שיבטיח אי פגיעה בעין הבריאה .
משה בחר באפ שרות השנייה. כעבור פרק זמן ולאחר שהתאושש מהמקרה . התפנה לסייע בחיזוק ובעידוד אנשים אחרים שנקלעו למצבים דומים. בפעולות העידוד שלו הסביר את ההבדל בין האף שנמצא בולט במרכז הפנים לעומת העיניים השקועות ומוגנות מתחת לעצמות המצח. שלא כמו האף או הפה שהם איברים יחידים, במקרה של העיניים 'היצרן' ברא שתיים , וגם דאג להגנתן , ללמדך את חשיבותן לאדם.
מאז המקרה שאירע לו , השתדל משה לעזור ולחזק אנשים שנקלעו למצבים דומים לשלו ואיבדו את עינם. אורי מזר סיפר לו על האירוע שקרה לאחיו, משה מזרחי, ומשה נחלץ לעזרתו בסיוע ובייעוץ. לימים משה מזרחי יתמנה במשטרה לראש היאחב"ל ולראש האגף לחקירות ומודיעין ובהמשך לחבר כנסת.
משה ואביו הגישו תביעה נגד האנשים שפגעו בו , אבל המשפט נמשך ללא תכלית ואז בשלב מסוים ויתר משה על ההמשך. מאז התקרית ולאחר הטיפולים הרפואיים נותר משה עם עין תותבת. הוא השלים עם מצבו ומעולם לא נתן למקרה המצער לפגוע במהלך חייו . היו ימים שבהם אפילו הרשה לעצמו להתבדח עם רופאיו על צבע העין התותבת שיבחרו לו.
"אולי צריך לשנות את הצבע כדי שיתאים לצבע החולצה," נהג לומר. במקרה אחר התלוצץ עם ידידיו שבזמן שהיה צולל מתחת לפני המים בחפשו דג ים, הדגים היו נבהלים ממראהו עם העין התותבת , ומרוב בלבול היו נתפסים בידיו. "אולי זאת הסיבה שהצלחתי לתפוס כל כך הרבה דגים." נהג לומר בבדיחוּת.
באותה השנה עלה הדוד של אבא שלו , הרב בצלאל אוחנה , ממצרים לישראל. כששמע הדוד על מה שקרה למשה, אמר לו שהוא רוצה לקחת אותו לבאר מרים שבכינרת. "במוצאי שבת , שהוא ערב ראש חודש , תלך לטבול במימיה של באר מרים," ביקש ממנו הדוד בצלאל. "בשביל מה?" התפלא משה.
"לריפוי העין," הייתה התשובה. "אין מה לרפות. הרופאים עשו כל שביכולתם. אין עין." "אל תשאל הרבה שאלות ורק תבוא איתי." משה נכנע לבקשת הדוד ובמוצאי יום השבת נסע איתו לכינרת, אל באר מרים. המקום היה בין החוף העירוני לבין גני חמת8חמי טבריה. שניהם טבלו בבאר מרים.
לדברי דודו היה זה המקום הקדום שלפי האמונה היה באר מרים. על פי המסורת באר מרים הייתה הבאר שליוותה את בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני. מאז ועד היום ממשיך משה לפקוד את המקום ולטבול בבאר מרים בכל ערב ראש חודש שנופל במוצאי שבת. הוא טובל בבאר ורוחץ את פניו ואת גופו במימיה של הבאר.
עד היום יש לו במשרד בקבוק מלא מים מבאר מרים. הוא מאמין שהטבילה ובקבוק המים שאצלו במשרד הם הסגולה לרפואה עד עצם היום הזה. את הבקבוק מילא בעצמו בזמן שטבל במימיה של הבאר. מספר חודשים אחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי, פנה אליו אלכס צור, גיסו, בעלה של אחותו יוכבד.
אלכס היה מזכיר איגוד הימאים בארץ שמושבו בחיפה. בתקופה זו נקרא משה לעיתים קרובות לשירות מילואים פעיל, והדבר הפריע לו במציאת עבודה מתאימה . כל כמה חודשים קיבל צו גיוס למילואים. כשגיסו שאל אותו אם הוא מוכן לעבוד בצי הסוחר, משה הסכים מייד והתקבל לעבודה.
במסגרת העבודה בצי הסוחר עבד משה על מיכלית 'חיפה' שהפליגה בין חיפה לאיטליה , אגוסטה וסרגוסטה והביאה דלק גולמי (מזוט) מאיטליה לישראל. משה החזיק מעמד בצי הסוחר כשנה בערך . בהפלגות הגיע גם לאמדן שבגרמניה, להבאת דלק. תפקידו על האונייה היה מכונאי.
הוא עבד עם צוות שרובו ישראלי. מהרגע שבו משה עלה לצי, הוציאו אותו ממערך המילואים שבחיל הים. הפסקת שירות המילואים הועילה לו , משום שרצה כבר להתמסד בעבודה מסוימת. כעבור כשנה אירע לו מקרה הפציעה, שבו איבד את עינו, ואז קיבל פטור סופי מהמילואים. כחודש לאחר שהתאושש מהפציעה הלך לעבוד בתריסים.
בני דודיו בתל אביב עד היום עובדים בעבודות הדלתות והארונות בבעלותם המפעל ורשת החנויות 'קלאס דלת'. בתל אביב, ניסה ללמוד אצל בני דודיו את אופי העבודה וניסה להתמקצע בה. אבל הסתבר שלבן דודו אברהם אוחנה היה שותף בשם צ יון קיכלר, שהתנגד ללימודיו במפעל .
משה לא התייאש ואמר למעסיקיו שאין צורך שילמדו אותו. הוא נשאר במפעל חודשיים עד שלושה חודשים ועקב מקרוב אחר העובדים וראה איך הם עובדים ואיך בונים את הדלתות . הלמידה שלו הייתה רק מתוך הסתכלות . כל מה שראה , רשם בזיכרונו , כולל הפרטים הקטנים ביותר .
במפעל היו מדי פעם מעסיקים אותו בשליחויות שונות בהבאת ציוד לדלתות . משה רשם את כתובות הספקים , כמו חינקיס , שהיה מכין את המספריים של הדלת, ואחרים שלימים יעבוד איתם באופן עצמאי. כעבור שלושה חודשים בערך , כשחזר לטבריה, כבר ידע מראייה בלבד איך לבנות דלת .
היות והיה לו רקע מקצועי מלימודיו בבית ספר התיכון 'עמל', ידע לבצע את העבודה באופן מקצועי. כשהגיע לטבריה התחיל מייד לפרסם את עצמו וקיבל הזמנות עבודה. הוא בנה והרכיב דלתות. עד היום יש לקוחות שלו שהדלתות שהרכיב אצלם עדיין עובדות. ההתנגדות שלציון קיכלר ללימודיו את המקצוע בתל אביב, נבעה בגלל חששו שמתחרים נוספים ייכנסו לתחום שלו.
משה פתר את הבעיה כשהסכים לעבוד שם בלי תשלום . הוא רק טאטא א ת השטח ועשה פעולות שוליות שונות, אבל בינתיים תוך כדי הפעולות הפשוטות, למד את רזי המלאכה. בהמשך הזמן , הבין משה שאי אפשר להתקיים רק ממחיצות פלסטיק , והרחיב את העסק שלו. הוא הפך לסוכן של 'תריסול' וגם עסק בהתקנת מצנני אוויר ומזגנים של תדיראן.
הפך לסוכן של חברת תדיראן. מאוחר יותר היה גם סוכן של חברת 'קליל', חלונות ודלתות אלומיניום. בעבודתו ייצר את הדלתות האלה והתקין אות ן בטבריה ובאזור עמק הירדן והגליל התחתון . משה היה אנרגטי שלא ישב רגע בשקט ולא רק בשטח הדלתות והמזגנים. בנוסף לעיסוקו המגוון, היה לו משרד ברחוב אלחדיף בטבריה.
ובד בבד עם עבודתו בתריסים, היה גם סוכן ביטוח 'בוחן' של עובדי מדינה. האשראי בבנק דיסקונט ובבנק לאומי למשה ה יה חשבון ב בנק לאומי ושם קיבל אשראי של 110,111 לירות. הפגישה עם מנהל בנק דיסקונט התקיימה בחוף השקט על ארוחת צוהריים. בפגישה השתתף גם עמנ ואל גורלי , מנהל בנק דיסקונט הממונה על אזור הצפון, מחדרה עד מטולה.
בזמן הארוחה עם האורחים מהבנק אמר להם משה שהאשראי שיש לו בסך של 119 אלףלירות לא מספיק. כששמע זאת עמנואל גורלי, פנה לאלי דורה, מנהל הבנק בסניף טבריה , וביקש ממנו להכפיל לו את האשראי פי שניים, כלומר ל-111,111 .בין משה לאלי דורה היו יחסים טובים, כי בכל ימי העצמאות ובחגים אחרים, אירח משה את כל עובדי הבנק ואורחים מהאזור של בנק דיסקונט. האירוח היה לקומזיץ משותף עם עובדי הבנק שנערך מדי שנה בשנה.
אנשי בנק לאומי ששמעו על האירוח של עובדי בנק דיסקונט ב חוף השקט, יצרו קשר עם משה. מנהל סניף הבנק בטבריה, שלמה כהן, קבע איתו פגישה בעניין העברת חלק מהנכסים שלו לטיפול בבנק לאומי . הפגישה נערכה גם היא בחוף השקט על ארוחת צוהריים והשתתף בה גם עובדיה חסון, מנהל אשראי ארצי של הבנק.
תוך כדי הארוחה העלה מנהל הבנק את הנושא להעברת חלק מהמחזור של משה לטיפול אצלם בבנק . משה השיב לו: "תשמע במקום הזה בדיוק, ישבתי עם גורלי והוא הכפיל לי את האשראי לפי שניים. מה אתה יכול לעשות?" "מה האשראי שלך היום אצלנו?" שאל עובדיה חסון. "מאה אלף ," השיב משה .
כששמע זאת מנהל האשראי הארצי , אמר לשלמה כהן, "תעשה לו פי חמישה." החמצות אחת ההחמצות של משה בענייני עסקים הייתה כשהציעו לו להקים עסק בחיפה והוא סירב. אלי לוי, איש חיל הים מחיפה, דיבר איתו ואמר לו שדיבר עם ראש עיריית חיפה, אבא חושי , על האפשרות לבנות אולם דומה לאולם שיש למשה בטבריה . ראש העיר י קצה להם קרקע לחוף הים , אך הוא לא רצה.
בזמנו בחיפה היו בסך הכול 4-9 אולמות, 'בית המהנדס', אולמי 'רון' ועוד אולם קטן. היום יש עשרות אולמות באזור. אם היה מקבל את ההצעה ובונה אולם אחד , היה יכול להתפתח לעסק משגשג ומוצלח . משה לא התפתה, כי לא רצה להתפשט יותר מדי. היום הוא משוכנע שמבחינה כלכלית זאת הייתה החלטה שגויה מצידו.
בבת ים היה בית מלון על שפת הים שעמד שנים רבות ללא שימוש, עם אולמות. בעלי המלון רצו למסור אותם לחכירה . דני אוחנה , בן דודו , רצה שמשה יקנה, או יחכור את האולם למלון, אך משה סירב שוב, כי היה קשור לטבריה ולמשפחה . היה היחיד שצריך היה לעבוד והיה לו קשה .
היום בדיעבד, אולי הייתה החמצה כלכלית. עבודה במלון'רמה' משה ביצע עבודה בהתקנת תריסים במלון רמה בטבריה . בעל המלון , יוסף אלחדיף , היה חייב לו מאות אלפי שקלים בגין העבודה . משה המתין שנה ועוד שנה וראה שבעל המלון לא מגלה שום נכונות לשלם לו את חובו.
בלית ברירה הגיש נגדו תביעה בבית משפט השלום בטבריה . שניהם נכנסו לאולם בית המשפט והתייצבו לפני השופט יעקב בר זאב. מייד כשהשופט הביט בהם, קרא לעברם: "מה זה? משה אוחנה נגד יוסף אלחדיף, מה, אתם לא מתביישים ? שתי משפחות מ כובדות בעיר בבית המשפט?" "ביצעתי אצלו עבודות .
התקנתי לו תריסים , הכול חדש במלון ועכשיו טוען שאין לו כסף. לא משלם את חובו," טען משה. השופט בר זאב נשאר בשלו : " אתם שתי משפחות מכובדות . תסתדרו ביניכם. אני לא שופט אתכם." משה חזר שוב על דבריו והסביר לשופט שיוסף אלחדיף לא משלם את חובו. "אדוני, אתם חייבים להסתדר," אמר השופט בעקשנות וביקש להוציאם החוצה מאולם בית המשפט.
בסופו של דבר נאלץ יוסף אלחדיף לשלם ולפרוע את חובו במלואו. אליעזר בהלול אליעזר בהלול עבד בהנהלה של 'חמי טבריה ' ופיטרו אותו באופן פתאומי. לאחר פיטוריו ה סתובב מספר חודשים ללא עבודה . באחד הימים פנה למשה והעלה בפניו רעיון להקמת חברה להתקנת תקרות אקוסטיות המיוצרות בקיבוץ דן.
לאחר שסיפר לו על הרעיון ביקש ממנו להיות שותפו במסגרת של אחוזים. באותה עת היה למשה משרד ברחוב אלחדיף בטבריה. הוא השיב לאליעזר שיחליט בהמש ך, ובינתיים העמיד לרשותו את משרדו שברחוב אלחדיף. "תשתמש באופן חופשי במשרד , יש שם טלפון , תתחיל לעבוד ונשוב ונשוחח על הנושא בהמשך," אמר לו ומסר לידיו את מפתח המשרד.
אליעזר קיבל את ההצעה ועבד במשרד כארבעה חודשים . הוא ביצע עבודות שונות בבתי מלון ואצל צרכנים אחרים. בתום התקופה כשפנה למשה בעניין השותפות, השיב לו משה: "יש לי הרבה שטחי עבודה ואני לא מעוניין להיכנס לשטח נוסף. מכאן תמשיך בעצמך." "אז מה מגיע לך על החודשים שבהם עבדתי במשרד שלך ?" שאל אליעזר.
"לא מגיע לי כלום," אמר משה. בסופו של דבר שילם לו אליעזר רק את העלויות על הוצאות הטלפון . בכך בעצם גמל משה לאליעזר על תקופות קודמות שבהן עזר לו. אליעזר היה חבר של אריק שרון ומדי פעם נפגשו באירועים שונים . היה מיודד עם המשפחה שלו והיה אף מדריך שלו בעבר בתנועת בית "ר.
זאת הייתה דרך טובה לגמול לו על העבר. עליזה, משה ודודיק. מאחור האחות אסתר