'החוף השקט'

במלון 'החוף השקט ' 139 חדרים, 13 מהם באגף שעל חוף הכינרת , לצד שטחים ציבוריים ומסעדה. יתר החדרים, 120 במספרם, באגף המערבי, מצידו השני של הכביש הראשי. מלון 'החוף השקט' היה אחד מבתי המלון הגדולים והבולטים בטבריה. הוא שוכן משני צידי הכביש הראשי (כביש 12) ,שמוביל מטבריה לקריית שמונה.

המלון בנוי על שני אגפים המחוברים ביניהם בגשר שעובר מעל לכביש. ייחודו של המלון בשל בעלותו על שטח פרטי בן 1 דונם על חוף הכינרת. כאשר המשפחה קיבלה זיכיון לייבש את 'החוף השקט ', קנו אותו שלושה שותפים : שמואל אוחנה, עזר אזואלוס ואהרון כהן . 'החוף השקט ' היה חלק מרכוש נטוש ושלושת השותפים קנו אותו מחברת 'עמידר' בדמי מפתח.

במקום הייתה רק פינת מים , אבל התחילו לייבש אותה . פעולת הייבוש הייתה בעיקר בהשלכת פסולת על המים וכך בהדרגה המקום התמלא וכתוצאה מכך התייבש והתרחב . לעיתים שי למו בדגים את התמורה למייבשים. שילמו גם בכסף. חומר רב הוכנס למים. 'החוף השקט' מראה פנוראמי מתוך פרוספקט המלון בטבריה של אותם הימים לא היו חופי רחצה מסודרים.

היה רק חוף ה'לידו' ובטבריה ציפו למשקיעים שיגיעו לעיר , אך אלה לא באו . משלא באו משקיעים מחוץ לעיר התחילו הטבריינים למצוא עניין בחופים , כמו ב 'חוף התכלת ' וב'חוף רון '. המסקנה הייתה שהם צריכים להסתדר בעצמם . זה מה שניסו כולם לעשות , משום שבאותה עת חוף ה'לידו', שהיה פעם לשם דבר, היה מעט מוזנח.

בחוף השקט פעל בעיקר שמואל , אחיו הבכור של משה . הוא פעל עם שני שותפיו עזר אזואלוס ואהרון כהן . באחד הימים עזר אזואלוס איים על שמואל אחיו באקדח , רצה לרצוח אותו , משום שהאשים אותו שלא עבד כמוהו . תוצאת התקרית הייתה שמשה קנה את החלק של אזואלוס בשותפות.

עם כניסתו של משה לשותפות התחיל להפעיל את המקום ותוך שבעה חודשים הפעיל גם את חוף הרחצה וגם הנהיג אירועים תחת כיפת השמיים. מאז כניסתו הפך להיות הרוח החיה של המקום וניהל אותו עד אחרי שנת 1220 בערך. משה ניהל את המלון משנת 2320 ,בה נפתח האגף המזרחי עד שנת 0119 .האגף המערבי נפתח בשנת1120 .ניהול אמיתי - עד שנת 1220.

בשלב מוקדםבשנות ה-13 אהרון כהן פרש מהשותפות ואז נשאר משה שותף עם שמואל אחיו ועם שלמה אביהם. ברוב הזמן הסתדרו ביניהם באופן סביר, אבל זה פסק עם הכנסת כונס הנכסים. שמואל נתן למשה יד חופשית לפעול ולנהל את המלון ולא התערב בניהול. משה עשה את כל העבודה היום יומית בשטח.

הפך את המלון למלון של 13 חדרים, בהמשך הקים את האגף המערבי על 120 חדריו הכולל את ה גשר המחבר בין שני אגפיו (כשלצורך הקמת הגשר דאג משה לסגירת כביש 12 למספר לילות). ביחד המלון כלל - 139 חדרים. מתוך המלון עצמו קיבלו שטחים לייבוש . מדונם ושבע מאות מטר , זה נהפך ל -30 דונם.

10 דונם ייבוש ובנוסף להם רכש ו את החלק עם הגש ר שכלל עוד 3 דונם. אומדנו היה בזמנו כמה עשרות מיליון דולר. בשנה זו עבר 'החוף השקט' לכונס נכסים ומשה הצליח לשחרר את כינוס הנכסים בשנת 2220 עת נמכרו 13% מהזכויות ל 'כלל תיירות ' עבור 1.1 מיליון דולר והניהול עבר אליה .

במקביל, לכיסוי חובות , נלקחה הלוואה נוספת מבנק דיסקונט בסך 39 מיליון שקל. בשנת 0119 פרצה האינתיפאדה השני יה, ובהמשך, סכסוך עם כלל תיירות, דבר שהקשה עם החזרי ההלוואות והסאגה הסתיימה בשנת 1119 , כשמונה שוב כונס ו-11% הזכויות הנותרות נרכשו על ידי כלל תיירות. מאז עבר המלון מס' ידיים וכיום הוא מנוהל על ידי רשת פתאל שהיא גם הבעלים של חלקו.

באחד הימיםכשהייתה שותפות בין משה ובין חברת 'כלל תיירות', קבעו להיפגש עם פתאל בחיפה לצורך בחינת אפשרות למסירת המלון לניהולו למספר שנים. משה וילדיו עם עורכי הדין שלו ביקשו ממנו להביא את יוסי רוזנבלום מנכ"ל גני-חמת, שהיה בשלב מסוים סמנכ"ל אפריקה ישראל. הם נסעו אליו לחיפה למלון מרידיאן וביום האחרון שבו היו צריכים לסכם את העניין, בא פתאל לשם ואמר שאינו רוצה עוד בעסקה .

כשנשאל מה קרה , השיב לו שאינו רוצה את השותפות. הוא לא רצה להגיד, אבל כשלחץ אותו אמר: "אגיד לך דבר אחר , אתמול גייסתי את הבן שלי לצבא . והיה שלמה פרייס, מנכ"ל 'כלל תיירות', מטעם נוחי דנקנר." משה הבין ששלמה פרייס, דיבר איתו ו כפי הנראה נאמרו דברים שטרפדו את העסקה בדרך כלשהי .

שלמה פרייס היה מנהל 'כלל תיירות ' ונופש מטעם נוחי דנקנר . בזמן השותפות בחברה היו לכלל תיירות 13% ולמשה היו11% .כלל תיירות רכשו את חלקם בשנת 2220 וכך הוסר כינוס הנכסים מהמלון, אך זמן קצר לאחר מכן וגם בעקבות אינתיפאדת 0119 נתגלע סכסוך בין השותפים. בזמנו כלל תיירות סגרו את המלון וניסה לפעול כך שלמשה לא יהיה כסף להחזרת ההלוואה שקיבל.

הוא שלח עשרה אנשי ביטחון שישמרו שלא ייכנסו אורחים והמלון ייסגר על מנת שלא תהיינה הכנסות, וכדי שמשה לא יוכל לשלם את פירעון ההלוואות שהיו לו בבנק וכך יוכלו לרכוש את הנכס. 'כלל תיירות' רכשה 13% מהמלון תמורת1.1 מיליון דולר ועל פי הסכם הרכישה קיבלה אופציה לרכישת יתר המניות, אם משפחת אוחנה לא תעמוד בפירעון ההלוואה בסך 3.19 מיליוןדולר שקיבלה מבנק דיסקונט. בסופו של התהליך המלון נכנס לכינוס נכסים בשל החובות לבנק דיסקונט.

בזמן הכינוס בין השנים 2220-1220 המלון הופעל על ידי הכונס, עורך דין אהרון בן שחר. משפחת אוחנה החזיקה בידה מספר מסעדות בטיילת של טבריה וסמוך לחוף השקט. באחד המשפטים האחרונים של נוחי דנקנר, ששודרו באמצעי התקשורת, לפני כניסתו לכלא, מסיבות אחרות שלא קשורות לעניין 'החוף השקט', שמע אותו משה אומר שכל ה'אי די בי' זה מפעל חיים שלו ומי ששמע אותו נכנס מפה ויצא משם.

עם כל הכב וד לו , עסקה פיננסית היא לא מפעל חיים . האופן בו פותח 'החוף השקט', יבוש חלק מהכינרת, בניית אולם אירועים, יבוש חלק נוסף , בניית מלון בן 13 חדרים, בניית מלון בן 120 חדרים, הנחת גשר בין שני אגפי המלון ויבוש נוסף לחוף שמסתכם בכ-10 דונם- זה מפעל חיים! במהלך הסכס וך עם כלל תיירות , החברה שלחה עשרה אנשי ביטחון מאשדוד.

משה הופתע כשראה את מבני גופם, "כל אחד מהם נראה לו בגודל של ארון ". אנשי הביטחון סגרו פיזית את המלון , ומשה נאלץ ל הזמין להם משטרה. עופר, קצין המשטרה שהגיע למקום בדק את הנושא ברשם החברות וראה שאכן משה צדק. הוא מחזיק ב-11% מהחברה והם ב-13% .לכןהורה להם לעזוב את המלון, כי הם לא יכולים כך להמשיך.

אנשי הביטחון צייתו להוראה. אחד מהם תפס את משה בידו ולחץ אותה, אמר לו שכל האירוע הזה לא הביא, אלא עצבים. הוא שאל אותו למה לא התעצבן ולמה לא נתן להם כמה אגרופים. משה השיב לו שבעבר היה נוהג כך, אבל עכשיו כבר לא עושה את זה, בוודאי לא כשילדיו כבר מסודרים.

בזמן שנמצא המלון בכינוס נכסים, סוכם שחברת 'אקור כלל', המשותפת ל'כלל תיירות' ולרשת המלונות 'אקור', תנהל את המלון. החברה ניהלה את המלון תחת המותג 'מרקיור'. ההסכם היה ל-90 שנים, עם אופציה להארכה ב-1 שנים נוספות. כאמור, התחיל ב-2220 אבל ה'רומן' הסתיים ב-1119.

ישראל קניג שהיה ממונה על המחוז, אמר למשה שבחוף השקט היו לו חמישה מפעלים מאושרים. היו הגדלות ועוד הגדלות. הוא ראה אותו מתעקש לקבל רישיון למלון על שפת הכינרת ורוצה את התוכנית לבנות. זה לא היה פשוט. ראה אותו עם חברי הוועדות שהכירו אותו מהצבא בתור איש נדבן ותורם.

קניג אמר לו שהוא נמנה על משפחה גדולה וחזקה, והציע לו לבנות מלון בעכו, "שם צריכים כוח נגדי מול הערבים." אמר לו. "אני רוצה שתבנה שם, אני אדאג לך שתקבל מפעל מאושר ותק בל הטבות במשרד הפנים ." משה השיב לו שהוא בונה בטבריה ולא רוצה לפזר את כוחותיו במקומות אחרים. בדרך כלל הוא עובד ועושה את הכול לבד וזה לא פשוט .

בנוסף, משה לא רצה כאדם רגיל מן השורה , לקבל הטבות פי חמישה יותר מאדם רגיל. פירוש הדבר היה לקבל מענקים על חשבון המדינה לצורך פיתוח מפעל מאושר. משה דחה את הצעתו של קניג. בגלל אופיו לא יכול היה לקבל אותה. צביקה ליבנת, שותף של נוחי דנקנר, אמר למשה שאם מישהו היה לוקח את העסק המשפחתי שלהם, היה יורה בו כדור בין העיניים.

המשפט נאמר על ידו אחרי העניין של כונס הנכסים, ומשה לא שכח אותו. משה טיפל במשפט של 'החוף השקט ' והוא למעשה היה גם משלם ליועצים המשפטיים שעבדו בשבילו . הוא שילם להם את שכר הטרחה והוצאות שונות. בזמנו השתמש בנכסים שהוא שלט בהם לכיסוי ההוצאות. למשל הוא פרע מניות וחסכונות שלו ושל ילדיו ושילם את ההוצאות .

כך עשה גם ב 'בית הפרי והפיצה ' שנמצא ברחוב הבנים , ובנכסים אחרים , כמו 'סוכנות לכל', חנות למוצרי חשמל ש משרדה היה ברחוב אלחדיף , שהיה רשום בטאבו על שמו, ובתי מלאכה על יד קבר הרמב"ם שהיו על שמו. חלק נכבד מ הנכסים האחרים שהיו ברשותו נמכרו ומומשו לטובת ההגנה על 'החוף השקט' שבסוף לא הצליחו בו. אורחים ומבקרים בחוף השקט במלונות 'החוף השקט ' התארחו נשיאים , שרים, ראש ממשלה , קצינים בכירים, מפכ"לים, מנכ"לים ואנשים שונים מכל צמרת המדינה.

למלון הייתה גם כניסה נוספת מהכביש העליון של המלון, ישירות לקומה השביעית, והיו מדי פעם אורחים שביקשו מסיבותיהם שלהם להיכנס דרכה. האלוף (במיל') יוסי פלד היה מתארח בחוף השקט עוד לפני שהוקם המלון. בחוף השקט נהגו לארח קצינים וחיילים מפיקוד צפון .

חוף הרחצה הוקם במקום משנת 1320 ולמעשה עד היום לא חדל מלפעול כחוף רחצה. על החוף הוסף בזמנו האולם ולאחריו המלון בן 13 חדרים. כאשר בפיקוד הצפון של צה"ל ערכו מסיבת ניצחון לאחר מלחמת ששת הימים, הם בחרו בחוף השקט כמקום שבו נערכה המסיבה . הצבא בחר במקום, משום שהיה זה המקום הגדול ביותר באזור והפופולארי ביותר באותה עת.

במסיבה הופיעו אנשי צבא וביניהם ומפקדים בכירים. במסיבה, בין היתר, הרימו כוסות לחיים , והמפקד אמר שעכשיו אחרי ה'לחיים' גם נשבור את הכוסות, וכך עשו. שברו את כל הכוסות בחוף. בחוף התקיימו כנסים שונים , כמו מרוץ התותח במסלול של מספר קילומטרים. המרוץ היה בתיאום עם האלוף דורון רובין ובהתאם לשיקוליו.

הסיום שלו היה בחוף השקט ושם גם חולקו הפרסים בטקס הסיום. באירועים כאלה בדרך כלל משה הקצה את החוף וסיפק את הכיבוד. בר מצווה ליתומים. מסיבת בר המצווה נערכה על ידי הרב דוד גרוסמן. המשפחה של משה מתל אביב תרמה לרב ארבעה ספרי תורה. תרמה משאית שחילקה אוכל לנזקקים במגדל העמק .

'החוף השק ט' הכין לרב גרוסמן את האוכל במימון מלא של משה, שדאג להכין למשתתפים ארוחת פאר מיוחדת במינה. לכנס הביאו את היתומים עם בני משפחותיהם. הרב דוד גרוסמן גבה כסף מהתורמים לטובת היתומים, וחילק אותו בהתאם לשיקוליו. משה עם הרב דוד גרוסמן באחד האירועים בחוף השקט משה בן קיקי שהיה יו "ר הפועל חיפה ו יו"ר ועד בתי הזיקוק , ארגן ספורטיאדה ומחוזיאדה בטבריה.

בספורטיאדה השתתפו כחמשת אלפים איש שהתארחו במלונות טבריה וחלק מהם גם בקיבוצי הסביבה , כמו לביא ואחרים. לא היה מספיק מקום לכולם בבתי המלון של טבריה . המחוזיאדה הייתה רק למחוז והתארחו בה כאלפיים וחמש מאות איש. בהסכם עם מארגני הספורטיאדה הגיעו כחמשת אלפים איש שהתארחו בכל המלונות בטבריה ובסביבה.

חבל שאין מישהו שיחשוב היום כמו במושגים שחשב משה באותה עת. היה לו חשוב לפתח את תיירות הפנים והחוץ בעיר טבריה. משה הוסיף בצער שהיום האירועים האלה מתקיימים באילת . 'החוף השקט' דאג לאולם ולכל הלוגיסטיקה של האירוע. למעשה החיוב של 'החוף השקט' היה רק על החדרים והאוכל.

האולמות נתרמו על ידו לטובת האירוע ללא חיוב . משה עשה כמיטב יכולתו שאירועים מהסוג הזה יתקיימו בעיר טבריה, מדי שנה. האחים המתופפים אליהו גמליאל מחבר שירים ואחיו עמנוא ל מנהל הבנק הערבי , בני משפחה של משה, שניהם השתתפו בחתונה של בנו מיכאל. משה הזמין את שניהם והם באו מבעוד מועד למלון והתארחו בו.

שניהם החליטו לבוא ביום החתונה ולקבל את המוזמנים בתופים. היה זה מחווה שלהם לעשות למשה טוב. הם הופיעו באולם כמתוכנן וקיבלו את פני הבאים בתופים. בנו של משה ועימו המוזמנים לחתונה שלא הכירו אותם , לא הבינו את מה שעשו ורצו להפסיק אותם . איכשהו התיפוף הופסק .

משה הביא אנשים בכירים , רמי מעלה שהפכו בערב למתופפים רק כדי לגרום לו נחת רוח , בסופו של דבר נגרמה לו מעט אי נעימות. בנק דיסקונט מנהל ב נק דיסקונט המיתולוגי, אלי דורה ז "ל, היה חבר של משה . במסגרת העבודה בחוף השקט פתח משה חשבונות בנק לעובדים שלו בבנק דיסקונט.

משה היה הלקוח הגדול ביותר של הבנק . הוא פתח לעובדים גם תוכניות חיסכון 'תמר'. לפעמים היה מתקשר למנהל הסניף ומבקש ממנו לתת לאחד מהעובדים שלו הלוואה. מנהל הבנק ביקש ממנו לצרף לכל בקשה כזו אישור בכתב ממנו בנוסח של 'תאשר למוכ"ז הלוואה'. מנהל הבנק כיבד את בקשותיו של משה .

לא היה מקרה שנשלחה למנהל הבנק בקשה כזו שלא כובדה על ידו. מספר העובדים שהועסקו בחוף השקט הגיע למאה וחמישים בימים רגילים ובתקופות מסוימות, לפי עונות התיירות, הגיע אף למאתיים. חתונת הבעלים של 'חוף התכלת' וצחוק הגורל משה ערך את החתונה של ויקטור מזרחי, שנערכה בשנות השבעים.

הוא הכין לו את כל התבשילים בחוף השקט ודאג להעבירם לחוף התכלת . הוא הכין את כל הבישולים, מהמנה הראשונה ועד למנה ה אחרונה. סמוך לערב האירוע, לפני החתונה, התחיל לטפטף גשם. משה אמר לויקטור שבודקים את מזג האוויר. אם ירד גשם לא תהיה חתונה. "במקרה אי אפשר יהיה לסמוך על מזג האוויר , מה שהעברתי אליך תעביר אליי חזרה ," אמר לו משה .

ויקטור שאל אותו כמה הוא מבקש על הסידור הזה. משה השיב לו: "מיליון דולר. וכי יש לך ברירה?" משה ערך את האירוע ובסופו בא אליו עם חבילה גדולה של כסף ואמר לו, "מה החשבון שלך?" לאחר שעשו חשבון לפי מספר המלצרים שהשתתפו באירוע, שילם להם. "אני לא רוצה שום דבר," אמר משה לויקטור.

"אבל יש לך הוצאות," השיב ויקטור. "אני לא רוצה שום דבר . עכשיו אני חיתנתי אותך וזאת בשבילי זכות מיוחדת, " השיב משה בסיפוק. כל האירועים המשפחתיים של משה התקיימו בחוף השקט, אבל, לימים, לאחר מכירת 'החוף השקט ', היו שני אירועים של חתונות , שנערכו בחוף התכלת.

היו אלה החתונות של בתו רחלי עם יריב ושל בנו ליאור עם נגה. משה פנה לויקטור מזרחי הבעלים של חוף התכלת משום שהמקום היה זהה באופיו לחוף השקט , על שפת הכנרת , והעדיף אותו על פני אולמות אחרים בטבריה . הוא פנה לויקטור מזרחי וסיכם איתו על החתונה . לכל חתונה הוזמנו כשמונה מאות עד אלף איש.

למחרת היום פנה אליו משה לעריכת החשבון וכפי שסוכם קיבל את כל הכסף כולל טיפים למלצרים . עם קבלת הכסף אמר ויקטור למשה : " שמע משה, אני רוצה להגיד לך משהו , כשסיכמנו את האירוע אמרו לי תיזהר ממשה, הוא יסדר אותך במספר האנשים , לכן תנסה לקחת ממנו את הכסף למפרע. אבל אני מכיר אותך ויודע את היחסים בינינו ולא חשבתי אפילו לרגע לבקש ממך.

עכשיו אני נוכח לדעת שלא טעיתי. אמרתי לאלה שדיברו איתי שהלוואי וכל הלקוחות שלי יהיו כמוך. היה כיף לעבוד איתך וכיף להתחשבן איתך. היית לא מאה אחוז , אלא אלף אחוז ! כך הייתה החתונה הראשונה שערך משה בחוף התכלת וכמוה הייתה גם החתונה השנייה. מוטי מרדכי מוטי מרדכי, חבר מועצת העיר לשעבר, היה סמנכ"ל הכספים של משקי עמק הירדן ובהמשך עבד במשרד עם עו"ד חוטר ישי בתל אביב.

לאחר מספר שנים בעבודה בתל אביב בא לטבריה וערך מחקר על עסקי התיירות בעיר . הוא בדק בעיקר את המלונאות ואת אתרי התיירות ועסקים אחרים . באחד הימים נפגש עם משה , לפי בקשתו . בפגישה סיפר לו שהוא בדק את נושא התיירות ואמר שבכל בתי המלון הגדולים שבטבריה , כמו 'פלאז'ה', ' נהר הירדן', ' קיסר', ואחרים, יש יועצים וכלכלנים שליוו את בתי המלון למן פתיחתם.

"ואתה, מי היועצים שלך , מי הגוף שנמצא מאחוריך ועל פיו אתה פועל?" שאל מוטי את משה. "אף אחד לא עומד מאחוריי ואין לי מערכת כזאת של יועצים," השיב לו משה. "אז מי עושה לך את ההשקעות, את התחשיבים הכלכליים ואת הפעולות הכלכליות האחרות לצורך קבלת מפעלים מאושרים?" "אף אחד.

רק אני." "זה לא יכול להיות ככה," הסביר לו מוטי. "אני נשבע לך שאין איש מאחוריי. אני פועל לבד, או מתייעץ עם מנהלי המחלקות שלי." "אתה לא מבין איזה דבר גדול זה שאתה פועל לבד. במלון כמו שלך יש כשלוש מאות חדרים ואתה לבד, הרי זה דבר ענק." למשה אכן לא היו יועצים.

בכוחות עצמו פיתח ובנה את המלון. התחיל בקטן והלך וגדל עם הזמן. הוא רכש את הידע שלו מתוך ניסיון של עבודה קשה ורצופה. במהלך עבודתו השקיע גם בלימודים והתמחה בניהול מלונאות ובמנהל עסקים. הוא בנה, פיתח וקיבל החלטות לפי תחושותיו האישיות. כך הצליח להתקדם ובנה לימים את שבנה .

אחרי הכול , לא הרבה מבני טבריה הצליחו להגיע למעמדו, כשברקורד שלהם בניית שלושה בתי מלון. חיילים חינם בחוף השקט במלחמת ששת הימים , במלחמת כיפורים ובמלחמות לבנון הראשונה והשנייה, אִפשר משה כניסה חינם לחיילים בחוף השקט. יתרה מזאת כל דבר שרכשו החיילים במקום , נמכר להם במחיר מוזל .

במשך שנים כל החיילים שעברו באזור ופקדו את החוף נהנו מההטבות שהעניק משה . בזמן המלחמות, בכל ימי השבת, נהג משה לשל וח חמין ליחידות צבאיות , שהיו בקשר איתו. המשלוחים היו בניצוחו של האח שמואל . בני המשפחה המשיכו לפנק את החיילים ביחידותיהם הפזורות במרחבי הגולן .

מפקדי הבסיסים נהגו לשלוח חיילים מיחידותיהם שבאו לחוף ולקחו את החמין. במשרדי החניון של 'רדיו מיקי' יש אוסף ענק ומרשים של מגנים ותעודות הוקרה שקיבל משה מיחידות שונות בצה"ל, על תרומותיו וסיועו לבסיסים. בדרך כלל כל מגן או תעודה בא לומר שהיחידות הביאו חלק מהפרודוקטים ובחוף השקט ערכו להם את ה מסיבות.

מבין האומנים שהופיעו בפני הצבא בחוף השקט היו 'שוקולד, מנטה, מסטיק', שלישיית 'הגשש החיוור ', 'העופרים' ולהקות נוספות אחרות. הייתה גם להקת 'האריות' שבראשה היה חיים סבן, כיום טייקון, כולם הופיעו במיוחד בפני החיילים בחוף השקט. מגנים ותעודות הוקרה שהוענקו ל 'חוף השקט ' על ההערכה וההוקרה בפעילותם למען החיילים שטח אש ברמת הגולן בני משפחת אוחנה לא הסתפקו רק באירוח בחוף השקט.

בזמן מלחמת יום הכיפורים עזבו את החוף ויצאו אל החיילים. בתקופת המלחמה בוטלו מרבית האירועים שתוכננו בחוף השקט . הפעילות הצטמצמה באופן ניכר ולעיתים הגיעה לאפס . באחת השיחות כשישב משה עם אחיו שמואל ועם אחותו תקוה הועלה רעיון להכין אוכל בחוף השקט ולשלוח אותו לחיילי צה "ל המשרתים ברמת הגולן .

הם ידעו שבאותה עת שירת סגן אלוף יוסי פלד ברמת הגולן . יוסי פלד היה ידיד המשפחה ולא פעם התארח בחוף השקט. בזמן ביקוריו בטבריה נהג ללון עם אשתו אצל תקוה בביתה . הידידות בינו לבני משפחת אוחנה העמיקה ומדי פעם נהגו להיפגש . לא ייפלא , אפוא, שההחלטה נפלה .

הם יתרמו אוכל לחלוקה לחיילים המשרתים תחת פיקודו של ידידם משכבר הימים . הייתה להם הערכה רבה אחי ו, בין היתר , על היותו הקצין הצעיר ביותר בצה "ל, שנשא על כתפיו דרגת סגן אלוף. שמואל נכנס למטבח ויחד עם העובדים התחילו לטגן דגים ועימם הכינו תוספות שונות, סלטים למיניהם ומטעמים אחרים.

כשהכול היה מוכן, כ-114 עד113 מנות עיקריות של דגים , החליטו לעלות לרמת הגול ן ולתרום את האוכל לחטיבה של יוסי פלד . הם לא ידעו היכן בדיוק שהה יוסי פלד על הרמה, אבל ידעו שהוא בחטיבה 3 .בדרך לרמת הגולן שאלו חיילים ונאמר להם שסגן אלוף פלד נמצא עם חייליו בסמוך לתחנת הדלק בבית ג'אן5 .הם נסעו על פי ההסברים שקיבלו, אבל כשהיו כבר קרובים לתחנת הדלק, יצאו לקראתם שני נגמ"שים של צה"ל ומנעו מהם להמשיך בדרכם. "לאן אתם נוסעים?" שאלו החיילים שבנגמ"שים.

"נוסעים לפגוש את יוסי פלד וחייליו בתחנת הדלק שבמזרעת בית ג'אן." השיבו. 5 מזרעת בית ג'אן. החיילים הסבירו לבני המשפחה שהם באו עכשיו משם ויוסי פלד ביקש לעצור אותם, כי הם נכנסים לשטח אש. החיילים ביקשו מהם בתקיפות לשוב בחזרה. משה, שהיה נהג הרכב, עצר לרגע והמתין עד שיעזבו את המקום.

"אנחנו ניסע ליוסי פלד אחרי שהחיילים ייסעו מכאן," אמר משה. "אם הם יכולים להיות בשטח אש, גם אנחנו יכולים להיות בשטח אש." כך הם פעלו. לאחר שהחיילים עזבו את המקום, המשיך משה בנסיעה עד לבית ג'אן ושם חברו עם היחידה של יוסי פלד. "איך הגעתם לשטחי האש?

אסור לכם להגיע לכאן! תמה יוסי על אומץ ליבם. משה השיב לו בפשטות, " אם אתם פה, גם אנחנו יכולים להיות פה." המפגש עם היחידה של יוסי פלד היה בשעות הצוהריים. משה דאג לארגן להם את הארוחה החמה שכללה את הדגים , הסלטים, התוספות, השתייה, ושאר המטעמים. אפילו ויסקי הביאו עימם.

הסיפוק היה גדול משום שלמשה נודע שמזה שבועיים ברציפות אכלו החיילים מציות צה "ליות ומזון יבש ממנות קרב. בזמן שהחיילים סעדו את ליבם, יוסי פלד הודה לבני משפחת אוחנה על פועלם הנדיב. "אנחנו נלחמים פה תקופה לא קצרה , ואם אנחנו נלחמים כדי להגן על אנשים כמו אלה, שעזבו את השגרה שלהם ובאו אלינו עד לכאן, אז כנראה יש לנו על מה להילחם." המנות שנשלחו מהחוף השקט הגיעו בין היתר ליחידות נבחרות של צה"ל ולא פעם עברו את שרשרת הפיקוד בדרכם ליעד.

בדיעבד נודע למשה שחלק ממנות האוכל שנשלחו , הגיעו לידידו משכבר הימים , יעקב הרטמן , ששירת כקצין ברמת הגולן, והידיד הטוב הרשה לעצמו לקזז מהם לחייליו, לפני שהמשיכו ליעד הנבחר... באחת המלחמות אירח משה בחוף השקט את עובדי המאפייה המרחבית עם בני משפחותיהם על חשבון הבית . כולם השתכנו בחוף השקט במשך כחודש עד חודשיים.

אולי המדינה שילמה להם, אבל לחוף השקט לא הגיע שום תשלום. השתתפו באירוח בין שלושים לארבעים איש. בשנת 0220 במבצע'שלמה' כשהביאו את העולים מאתיופיה , אירח אותם משה, בהסכם שחתם עם הסוכנ ות היהודית , במלון 'החוף השקט ', האגף המזרחי , שמנה אז 13 חדרים.

בזמנו פנה אליו פיני נחמני , המנהל שטיפל באירוח של עולי אתיופיה , וביקש ממנו לעשות מרכז קליטה גדול ולרכז בו בשני המלונות את העולים ב-114 חדרים. באחד מסופי השבוע לאחר שהיו בקשר במשך שני לילות שלמים, סיכמו את המחיר ואת כל מה שנדרש להוצאות הקליטה של העולים . המארגנים ביקשו כיתות לימוד ודרישות נוספות ומשה דאג להכין את הכול בהתאם לסיכום שנקבע ביניהם.

אבל כאשר שאל משה את נחמני אם הוא מביא את העולים מחוץ לטבריה, התשובה הייתה שהוא אוסף את העולים הפזורים כבר בבתי המלון השונים שבטבריה ורוצה לרכז אותם בחוף השקט . משה סירב על אף ש בדיעבד זו הייתה יכולה להיות עסק ה כלכלית משמעותית שעימה הכנסה גדולה . משה הכין הכול ותמחר את כל ההוצאות , כולל ההכנות המיוחדות שנעשו על ידו .

הוא ביקש מנחמני שיביא לחוף השקט עולים חדשים שיגיעו לארץ ולא עולים שכבר נקלטו בבתי המלון בטבריה . משום חששו שההסכמה שלו תביא בעקבותיה תלונות של בתי המלון שבטבריה . בעסקה כזאת הם יפסידו את הלקוחות שלהם לטובתו . נחמני אמר שזה לא עניין של משה . הוא ינקז את כולם אליו לחוף השקט .

הסוף היה שמשה התנגד והעסקה התפוצצה . מאוחר יותר הסתבר למשה שנחמני הלך למלון 'רסטל' ועשה את ההסכם עם המלון . שם איש לא התנגד , והמלון זכה בכל האורחים ששהו בו לתקופה ארוכה. בתקופת מלחמת המפרץ התארחו בחוף השקט גם תושבים מתל אביב עובדים לשעבר של חברת 'עמידר'.

הם באו עם אורחים נוספים שנלוו אליהם. הם שהו במקום תקופה ארוכה על חשבון הבית. המנהל שנסע לפריזבזמן ההסכם עם כלל תיירות בזמן השותפות עם חברת 'כלל תיירות', מנהל מלון 'החוף השקט', קיבל מענק של מספר משכורות והוא ואשתו נסעו לאירופה והתארחו בפריז. היה זה בזמן שהמלון היה בהפסדים תחת חברת 'מרקיור' הצרפתית.

משה פנה להנהלה ושאל למה בשנת הפסדים נותנים למנהל מענקים ובונוס של טיול . באותו זמן כאשר בדקו את החשבונות , מנהל החשבונות הראשי, החשב, הקב"ט הראשי ומנהלת החשבונות, גילו שהמנהל גנב כסף. כלומר ידעו שמנהל המלון גנב כסף ולא רצו להזיק לו. הם צירפו דו"ח עם הוכחות של החשבונות האמיתיים לעומת החשבונות המזויפים.

משה עלה על זה וביקש שהמנהל לא יחזור למלון . אבל 'כלל תיירות ' שהפעילו אותו לא רצו לפגוע בו ועשו שכאילו הם המציאו את ההוכחות האלה . זה גרם להם להפסדים נוספים. משה עמד על זה שהוא יפוטר, ואכן פוטר. חברוּת לאחר פרק 'החוף השקט' יהודה שכטר ז"ל, היה נשוי ליוכבד שכטר שתחיה, בת דודו של משה .

יהודה, אחרי כינוס הנכסים , שלח למשה כרטיסי טיסה לארה "ב והתקשר אליו: " עד היום כל המשפחה באו אליך למלון להתארח , כולם אכלו ושתו והכול היה על חשבונך. עכשיו אני רוצה שאתה ואשתך תבואו אלינו למיאמי בארה"ב ותתארחו אצלנו. הגיע הזמן שמישהו יזמין אתכם." יהודה היה עם משה בצבא וכך יצא שהוא ויוכבד הכירו.

משה החזיר לו את הכרטיס והגיע אליו לביקור כשקנה בעצמו את כרטיסי הטיסה. במשך כל תקופת האירוח אצלו בבית, בכל פעם שהיה צורך לשלם, משה היה זה שהתחכם ושילם. למרות שיהודה שכטר היה אדם אמיד ולארג'. משה התארח אצלו עם אשתו ועם בן דודו ואשתו . דני (אחיה של יוכבד ) וציפי אוחנה, התארחו אצלו שבועיים בבית .

בהמשך התארחו יחד במנהטן אצל שלמה לוי , בן אחותו גלילה , שמשה היה הסנדק שלו . הנסיעה הייתה בשנת 1119 ומשה שמח על הנסיעה, שכן, דני היה חבר טוב ובן דוד אהוב. יהודה שכטר היה חבר אמיתי של משה . גם נשוי לבת ד וד וגם חבר . בעבר שירת איתו בגדנ "ע ים .

במסיבת סיום הקורס הכיר לו את בת דודו . לימים יהודה פגש אותה בתל אביב ושאל אותה לשלום החבר שלה משה. כשהשיבה לו שמשה בן דודה הבין יהודה שהוא יכול לנסות את מזלו ולהתחיל איתה. לימים נישאו והקימו משפחה לתפארת. יהודה פתח בארה "ב מפעלים למזגנים, עסק בהתקנת דלתות פלסטיק, הקים מפעל לנעליים, מפעל לבשמים ועשה הון בזכות יכולותיו.

לפני כשנה הלך לעולמו. 'החוף השקט': זיכרונות מלקוחות באחד הימים אבא של משה התקשר אליו מהמסעדה שבחוף השקט ואמר לו להגיע אליו ולהביא איתו פנקס הזמנות לחתונה . כשמשה הגיע אליו עם הפנקס, אמר לו אביו: "לאהרון מזרחי (זבלה) יש עשרה ילדים ואחד מהם רוצה להתחתן בחוף השקט.

תכין לו אומדן לחתונה עם כשלוש מאות עד ארבע מאות מוזמנים . כמה זה יעלה?" אביו הכיר את אהרון מזרחי שהיה גפיר לפני קום המדינה. משה ערך את החשבון לפי 09 דולר למנה, כפי שהיה נהוג באותה עת, והשיב לו שהסכום יגיע ל-1,114 דולר לפי114 מוזמנים. אביו השיב לו שאין ברשות אהרון מזרחי סכום כסף כזה.

"יש לו רק 4,111 שקל," "אם כך , שאהרון יחתן את בנו באולם אחר , כמו אולם 'חן' שבטבריה עילית, שם המחירים זולים יותר," הציע משה לאביו. "אבל אהרון מתעקש לקיים את חתונת בנו בחוף השקט." "זה לא משתלם , אי אפשר להוריד עוד במחירים . זה פשוט לא מתאים לי," השיב משה והושיט את ידו לקחת חזרה את פנקס הה זמנות וללכת מהמקום, כי היה ברור לו שאי אפשר לעבוד במחירי הפסד.

אי אפשר לקחת פחות מסכום המינימום הדרוש להוצאות הבסיסיות . כשיצא מן המסעדה , המשיך אביו לשבת עם אהרון מזרחי ודן איתו בסוגיה. כעבור כשעה התקשר אליו אביו וביקש ממנו לחזור אליו שוב עם הפנקס. "כמה כסף הוסיף אהרון?" שאל משה בביטחון. "אל תדאג ," השיב לו אביו .

" תחזור למסעדה ותעשה הסכם לחתונה באולם." משה שמע לאביו והכין את ההסכם עם אהרון מזרחי. במקום שלוש מאות מוזמנים, בנה אומדן לפי מאה וחמישים איש. עדיין היה זה מחיר פי ארבעה, או פי חמ ישה משלושת האלפים שד יברו עליהם קודם . משה הכין הסכם חדש , ופנה ל אהרון: " שלם את ה -4,111 שקל שיש לך ." אבל לפני שקיבל ממנו תשובה, אביו הושיט את ידו לכיסו והוציא חבילה של שטרות כסף ושאל את בנו, "כמה כסף חסר לך?" "חסרים כחמישה עשר עד שמונה עשר אלף שקל." משה כעס על אביו.

"מה אתה מו ציא כסף מהכיס ?" אבל אביו הסביר לו שהוא מכסה על חשבונו את ההפרש הדרוש. "אתה תעשה לאהרון מזרחי את החתונה ואני אשלם את ההפרש החסר." משה ביקש מאביו שיחזיר את הכסף לכיסו . הוא השליך על השולחן את הכסף שקיבל. "העיקר שלא תפסיד ותעשה לו חתונה יפה ," הוסיף אביו .

משה עמל קשה עד שהצליח לשכנע את אביו לקחת חזרה את הכסף שניסה לתת לו . בסופו של דבר משה פעל כמצוות אביו, וערך חתונה מכובדת לבן של אהרון מזרחי תמורת 4,111 שקל בלבד. זמן קצר מאוחר יותר, בא למשה מורדוך אזערי, דוד של אורי מזר, וביקש ממנו חתונה, באותה מתכונת, כמו של אהרון מזרחי.

"לא, זה בלתי אפשרי," השיב לו משה. "אהרון מזרחי איש שהיה צריך עזרה ולכן באנו לקראתו." "זה, המסכן הזה? הוא מיליונר על ידי," השיב לו מורדוך, ומשה הופתע. אבל גם במקרה הזה משה התרצה ובסופו של דבר עשה גם לו חתונה באותה מתכונת ובאותו מחיר הפסד. מכבי תל אביב יגאל סיון עבד בחוף השקט כמחסנאי וכקניין .

יום אחד פנה למשה וביקש ממנו לארח את קבוצת מכבי תל אביב , אלופת המדינה בכדורסל . האירוח תוכנן יחד עם אלופת אירופה 'ספלינט' מיוגוסלביה. באירוח כ ללו ארוחת ערב עם אורחים נכבדים מטבריה ובתוכנית הערב נערכו גם התרמות למכבי טבריה , שהייתה קבוצה זוטרה .

סיון אמר למשה שבהזדמנות זו יקבלו האורחים חדרים במלון ויבלו את סוף השבוע מיום חמישי עד יום שבת. בערב יום חמישי יתקיים ערב ההתרמות למכבי טבריה. משה אירח את מכבי תל אביב ואת 'ספלינט' במלון לסוף שבוע ארוך. ערכו את הנשף כמתוכנן ואירחו אותם במלון עם ארוחת ערב במוצאי שבת.

הנציג מטעם מכבי טבריה היה היו"ר יעקב ורדי. סיון קיבל ממשה אור ירוק לארח. כששאל משה את יעקב ורדי לגבי החשבון, השיב לו: "אל תדאג, תקבל הכול בסוף האירוע." במלון יש למשה תמונה ענקית של שחקני קבוצת מכבי וביניה ם ג'מצ'י ואחרים . במלון ידעו את מידת אהדתו של משה לקבוצה והכינו לו במיוחד מזכרת מכובדת של אלופי אירופה כולל מכבי .

יגאל היה בין יוזמי המזכרת. מטעם מכבי תל אביב היה גם אודי רקנאטי, יו"ר קבוצת רקנאטי8אי די בי בזמנו, ומבעלי קבוצת מכבי תל אביב. שחקני מכבי תל אביב עם הבן ליאור בביקור בחוף השקט חשבון האירוחשל המשתתפים הגיע ל-11,111 שקל ולבסוף לא שולם. כשהגיש משה את החשבון לנציגים שכביכול הציגו את עצמם כאחראים , לא הייתה כל תגובה עליו .

הסיבה: כל אחד התחמק מהאחריות וטען שהשני ישלם. על אף שהאירוח היה מושלם, לא שולמה עליו אגורה אחת. יגאל ומשה נסעו יום אחד ל 'בית אירופה' בתל אביב ומשה שהכיר את אודי רקנאטי, שאל אותו מי אמור לשלם. רקנאטי השיב לו שיפנה למכבי. "אבל אתה יו"ר מכבי," אמר לו משה, אך דבר לא עזר.

עד היום נמצא החשבון לא משולם בארכיון 'החוף השקט'. יגאל סיון פנה ליעקב ורדי וביקש ממנו את התשלום , אך הוא הסכים לשלם בצ'ק רק מקדמה של 90,111 שקל מתוך הסכום הכולל. הצ'ק שמשה קיבל, חזר ללא כיסוי. למשה הייתה הערכה רבה לקבוצת מכבי , לכן לא נקט נגדה באמצעים משפטיים.

כשדיבר עם יעקב ורדי שידאג לתשלום, אמר לו ורדי שה-90,111 שקל הם התשלום הראשון ובהמשך יקבל את יתרת הסכום , אבל שום דבר מזה לא שולם . יעקב ורדי הציע למשה שיתבע אותו , או שיתבע את מכבי . משה השיב לו שהוא גדל עם מכבי מהיותו ילד ועד היום מעריך ומכבד את הארגון.

הוא ראה את עצמו כאיש מכבי וככזה לא נוח לו לתבוע את מכבי, ועד היום החוב קיים. ליגאל היו בעיות אישיות, בהיותו גרוש נקלע מדי פעם לבעיות בתשלום מזונות. היום הוא שוהה בגרמניה, ונשוי לגרמנייה יהודייה. לפני מספר שנים ביקר בארץ וכששמע שלמשה היו בעיות בריאות (כליה), רצה לסדר לו מישהו מגרמניה שיתרום לו כליה , אבל דבר לא יצא מזה .

משה פתר את הבעיה בדרך אחרת. אמונה ומשקל במשרד של משה בחוף השקט, היו שתי מראות שימושיות, אחת מימין ואחת משמאל ובעזרתן ראה למרחקים. המראות היו מכוונות, האחת, לשער האחורי של אולמי 'החוף השקט ' במלון, והשנייה הייתה מכוונת לשער האחורי של המלון החדש עם 119 החדרים.

מחדרו צפה משה בכניסה וביציאה של סחורות אל המלון וממנו. באחד הימים בא הרכב של הבשר וסיפק להם בשר למלון . הכמות השגרתית הייתה בין 111 ל-111 ק"ג. משה הביט במראה וראה את הספק שהביא את הבשר , מכניס את הבשר ללא שקילה . הוא מייד קרא ליגאל בטלפון ושאל אותו לפשר הדבר, "מדוע לא שוקלים את הבשר?" התשובה של יגאל הפתיעה אותו.

"יש לי אמונה בספק, לכן לא שוקלים." "אבל ביקשתי לשקול כל דבר , אפילו פירות וירקות ," אמר משה בכעס ומייד ביקש ממנו לעצור את כל התהליך ולא לפרוק שום תכולה מרכב הבשר. הוא ביקש מיגאל להביא את המשקל ולשקול את כל הבשר מההתחלה. משה נדהם לראות שעל תעודת המשלוח הייתה מצוינת כמות של 111 ק"ג.

כששקלו את הבשר, המשקל הראה 114 ק"ג בלבד. כשדיבר משה עם הספק תשובתו הייתה פשטנית מדי, "אולי טעו." בתום הבירור קרא משה ליגאל ושאל אותו איפה האמונה ואיפה המשקל. יגאל ביקש סליחה, ומייד החשבון תוקן לכמות הנכונה שנשקלה. משה דאג להחליף את הספק . מאז המקרה היה למשה ספק שמא פעמים נוספות בעבר רומו על ידי הספק וסייעה לכך רשלנות העובדים.

עם כל זאת משה עזר לא פעם ליגאל כאשר נקלע לקשיים בתשלום דמי המזונות לאשתו ולילדיו. בכל פעם שיצאו נגדו עיקולים, דאג משה לשלם לו את החשבונות במלואם ואח ר כך ניכה את הסכומים בתשלומים חודשיים נוחים משכרו. משה סייע לו כפי שמנהל מסייע לעובדיו. הטביעה של סלאם עם תחילת מלחמת האזרחים בלבנון , כאשר נוצר קשר בין המארונים בדרום לבנון לבין ישראל , נפתחה הגדר הטובה בין שתי המדינות .

ישראל אפשרה לתושבי דרום לבנון הנוצרי ם לעבוד בישראל וסיפקה להם אישורי עבודה. במסגרת זו הגיעה למשה בחוף השקט קבוצה בת שש נערות שביקשו כולן לעבוד כחדרניות ובניקיון במלון . באותה עת היה מחסור בחדרניות ומשה קיבל אותן לעבודה. באחד הימים , לאחר גמר העבודה , חלק מהבנות נכנסו לרחוץ בכינרת .

אחת מהן, סלאם, שלא ידעה לשחות, נכנסה עם בגדיה למים וטבעה. מרגע טביעתה נשמעו צעקות וקריאות לעזרה מצד חברותיה ומצד אורחים ששהו בחוף. תוך רגעים אחדים הוציאו אותה מהכינרת ונראתה על פניה ללא רוח חיים. האורחים קראו לרופא, לאמבולנס ולעזרה ראשונה. הבחורה שכבה על משטח הבטון שע ל החוף ושם ניסו להחיותה תוך רעש והמולה .

ניסיונות ההחייאה לא צלחו . האורחים שהיו במלון ניסו לעשות ככל יכולתם כדי לסייע לה , אך ללא הועיל . במלון הייתה גם קבוצה של תיירים ממקסיקו וביניהם נמצא רופא . הרופא ניסה גם הוא להחיותה ולאחר מספר ניסיונות אמר שהיא כבר מתה, ואין מה לעשות. משה שעבר קורס מצילים וקורס החייאה , החליט שכל מה שנעשה עד עכשיו לבחורה, לא מספיק.

במשרדו בחוף השקט היו באופן קבוע בלון אוויר (חמצן), רגולטור ומשקפת צלילה . על קיומו של הציוד אצלו הודיע למשטרת הים ובמידה שטבע מישהו בסביבה הרי שכל אמצעי ההצלה נמצאים ברשותו והוא עצמו צוללן מנוסה שעסק בצלילות במשך שנים רבות . הפעם לא נזקק להשתמש בהם.

כאשר האמבולנס שהזמינו בושש מלהגיע, ניגש משה לבחורה. הוא מייד הבחין שהרופא שבדק אותה קודם , לא שחרר אותה מהחגורה ומהחזייה שלה. משה פתח את חולצתה ואת החגורה שלה והתחיל להנשים אותה מפה לפה ובד בבד ללחוץ על חזה , כפעולות עיסוי . לאט לאט התחילה הבחורה לזוז ולגלות סימני חיים .

בינתיים הגיע האמבולנס שה וזמן מהחוף. הפרמדיקים שהגיעו איתו המשיכו לטפל בה והכניסו אותה לאמבולנס עם המשך טיפול החייאה. בסיום התהליך פינו אותה לבית חולים פוריה. עוד באותו ערב, אחרי כשלוש שעות מאז פינויה לבית החולים, התקשרה סלאם למשה כדי להודות לו על הצלת חייה.

היא אמרה לו בפשטות שהוא העניק לה את חייה בחזרה. משה השיב לה שלא הוא נתן לה את חייה, אלא אלוהים. אלוהים כנראה רצה שהיא תמשיך לחיות. מאוחר יותר באותו ערב, היא חזרה למלון והוסיפה ואמרה למשה שחייה הם שלו. זו הרגשה טובה מאוד להציל חיים של בן אדם ולא חשוב המוצא או הדת שלו, נהנה משה מעצם המחשבה.

שנים רבות חלפו מאז המקרה ולא מזמן משה פגש אותה בטבריה. נודע לו שהיא מועסקת במלון 'קיסר' בעיר. הוא נפגש גם עם אחותה שמועסקת במלון פלאז'ה. אחותה אמרה לו שהיום סלאם נשואה ואם לילדים. הורדות ידיים בעל החברה למערכות כיבוי אש ביצע עבודה גדולה בחוף השקט והתקין מערכות מורכבות לכיבוי אש .

המערכות כללו חיישנים לגילוי עשן , מתזי כיבוי וכל מה שנדרש מבחינת התקן לכיבוי אש. באותה עת עבד בחוף השקט יוסי חליווה. משה לא הספיק להשלים את חובו לבעל החברה ונשאר חייב לו סכום ניכר. באחת השיחות עם בעל החברה הציע לו יוסי חליווה להתחרות עם משה בהורדת ידיים.

"אם משה ינצח יבוטל החוב," אמר יוסי ובעל החברה הסכים להשתתף בתחרות. הוא לא שיער מה רב כוחו של משה בידיו . אצבעותיו, אצבעות פלדה. מספיק היה ללחוץ את ידו כדי להתרשם מהכוח הטמון בהן. בעל החברה נלהב מהרעיון ורצה כנראה להפגין את כוחו. מייד כשאחזו זה בידו של זה והתחרות התחילה, הובס בעל החברה.

לתדהמתו בכל ניסיון ידו הורדה על ידי משה ונצמדה לשולחן. אחר ניסיונות חוזרים ונשנים כשגם החליף מדי פעם בין ידו הימינית לשמאלית, נואש. משה זכה בתחרות ללא עוררין ולהנאתו של יוסי חליווה. משה לא מחק לו את החוב, ובמקום זאת פרס אותו בתנאים יותר נוחים.

חדר מספר508 בתקופה מסוימת בשנות השמונים , בתי המלון היו בתפוסה מלאה . למעשה כל המלונות בטבריה והסביבה היו מלאים לגמרי. בצלאל מזרחי , שהיה בעל שלושה בתי מלון גדולים בארץ , באילת, באשקלון ואולי גם בתל אביב. פנה למשה וביקש ממנו חדר לעצמו למספר ימים.

משה העריך אותו כמלונאי גדול, לכן הצטער מאוד שאינו יכול למלא את מבוקשו. "אני מצטער, אבל אין לי," אמר לו בפשטות, אבל המלונאי לא ויתר: "תן לי מה שיש לך , אפילו אם יהיה זה החדר הכי פשוט ." משה לא יכול היה להשיב את פניו ריקם והצליח להשיג לו חדר פשוט שהיה פנוי בקומה הנמוכה של המלון, באגפו המזרחי, שהייתה מכונה בפי אנשי המלון כ'קומה הסינית', חדר מספר 111 .בצלאל היה רגיל במעמדו לקבל סוויטות, או חדרים מהמפוארים ביותר , אבל לא כך קרה במלון 'החוף השקט '. טבריה הייתה בשיא התיירות שלה , וזה היה המקסימום שמשה יכול היה לעשות למען ידידו.

בצלאל קיבל את החדר הפשוט ושהה בו ארבעה ימים וארבעה לילות. משה העריך שידידו הגיע עם בחורה ורצה חדר מתאים. ההשערה שלו נבעה מהעובדה שידידו כמעט ולא יצא מן החדר ואת כל ארוחותיו , משקאותיו ושאר מיני הפינוקים שביקש, עשה באמצעות הטלפון. מקרה דומה היה כאשר חבר של משה, אלי דורה, הזמין חדר עם ג'קוזי לחברו שהתאלמן.

החבר בא להתארח עם ידידתו ובמלון דאגו לכל מחסורו ולכל התפנוקים שהיו נהוגים לאורחים חשובים. סיפור על אמון 'החוף השקט ' היה לשם דבר בכל הקשור לאירועי שמחות ולכנסים גדולים. נערכו במקום נישואים לאלפי זוג ות מאושרים מטבריה והסביבה . הגיעו לחוף השקט מבית שאן , מחצור, מקריית שמונה ומישובים אף מרוחקים יותר.

באחד הימים , בזמן מלחמת יום הכיפורים , הזמין בועז נורקין אירוע בחוף השקט. באותה עת כיהן בועז כמנהל סניף מד"א בטבריה, לימים ימונה למנהל מחוז הצפון של מד "א. כשישב עם משה לסכם את פרטי ההזמנה , פירט משה את התפריט ובועז השיב שמקובל עליו במאה אחוז.

כשבועז נקב במספר האורחים, הייתה הסכמה ביניהם. כשהגיעו למחיר שייקבע לכל מנה, אמר בועז למשה: "תקבע אתה המחיר ומה שתקבע מקובל עליי." הסיכום היה שבועז נתן למשה צ'ק חתום וריק ואמר לו שימלא בעצמו את הסכום לתשלום כפי שהוא יקבע. לא היה למשה כל ספק שהאמון היה משמעותי מאוד בינו לבין ידידו , אמון מלא והדדי!

אורחים במלון 'החוף השקט' איל מדני - קצין חינוך בפיקוד צפון בצה"ל. היה אורח אצל משה ומדי פעם נפגש עימו במלון או בביתו. יום אחד התארח אצלו לארוחת ערב שבת. הוא הגיע עם החברה שלו וראה גם את כוכי (שלימים תהפוך לאשתו ולגרושתו של איציק מרדכי) עם בן זוגה .

הביאו לו ספר מתנה . הם נפגשו במספר אירועים בטבריה. קצין חינוך בפיקוד צפון עם חברתו בארוחת ערב משותפת עם משה ב'חוף השקט' מעשה בשמן שרוף במלון היו מצטברות מדי פעם כמויות של שמן שרוף, ומספר ערבים פנו למשה לקבלו. משה נענה לבקשתם. הם השתמשו בשמן להכנת סבון.

השמן ניתן להם בפחים ללא כל תמורה. הערבים קיבלו יד חופשית ובכל פעם שבאו למלון, נכנסו באופן חופשי ולקחו את השמן. באחד הימים שם לב משה שעם השמן השרוף הם לוקחים גם שמן רגיל שמיועד לשימוש. מייד ביקש שיחדלו ממעשיהם. בכך, איבד את האמון בהם ולא סמך על איש מהם.

התקליטן מכפר ריינה מנצור טאטור היה תקליטן ערבי שעבד בחוף השקט. באחד הימים ראה משה שחמישה אחים בני משפחה מוכרת מטבריה השכיבו אותו על הרצפה והפליאו בו את מכותיהם . משה ניגש אליהם במהירות ובמיומנות שאפיי נה אותו עוד מזמן פעילותו בחוג לאגרוף , השליך אותם מעליו .

כל אחד מהם הושלך לכיוון אחר . כשחילץ אותו מידיהם , ניגשו אליו האחים ושאלו: "בשביל ערבי? הבחור יוצא עם מישהי יהודייה!" משה ידע שהבחור הערבי היה פופול ארי מאוד , תקליטן מצליח שככל הנראה היה מבוקש מאוד בדיסקוטקים. בפעילותו נהג להקדיש שירים לאנשים שרקדו ובכך התחבב על ציבור הרוקדים.

משה: " אז למה אתם רוצים להכות אותו . תלכו תכו את היהודייה שיוצאת איתו." לימים מנצור טאטור הכיר בחורה מהולנד ויצא איתה ואף נסע עימה לארצה. עד כמה שידוע למשה , הוא שב לארץ והתחתן עם בחור ה ערבייה מכפרו. באחד הימים הוא הביא למשה כתב של ה-BBC ,כדי לראיין אותו על אותו אירוע שבו הוכה על ידי חמשת האחים .

הריאיון היה בשפה האנגלית ומשה סיפר לכתב את כל הידוע לו, אבל לא זכה לראות את השידור עצמו. הניח שמנצור רצה לספר על האופן שבו משה חילץ אותו מהבריונים. דאגה לצוות בחוף השקט היה למשה צוות מצוין שסיפק את העבודה הדרושה ברמה גבוהה. הוא סמך על מנהלי המחלקות שלו , כמו מחלקת השיווק , מחלקת האחזקה, החשבונות ואחרות.

בדרך כלל לבתי מלון שנמצאים ברמת שירות גבוהה, כוח האדם שווה למספר החדרים. בבתי מלון שברמות נמוכות יותר, יש חלקי משרות לכל חדר ולא משרה שלמה. בזמן ההשקעות בחוף השקט , אלי דורה , מנהל בנק דיסקונט , הציע לו שקודם ינצל את ההלוואות של המדינה , כי פעם ההלוואות האלו לא היו צמודות.

אמר לו: "קח את ההלוואות מהמדינה ובנוסף יהיה לך מיליון דולר הלוואה מהבנק ." זה היה ב זמנו לצורך ההשקעה במלון 'החוף השקט '. על ההלוואה של הבנק הייתה ריבית גבוהה מאוד. בדיעבד הבין משה שההלוואה הזו הייתה חלק מההסתבכות העתידית במלון, הסתבכות שהביאה עליו בסופו של דבר את כונס הנכסים.

משה כעס על המנהל לאחר שקרה מה שקרה. סוכנות לכול ב'סוכנות לכול' אלומיניום ביצעו כל מיני עבודות עם אקדחי מסמרים והשתמשו בשאר כלי עבודה מסוכנים. בכל העבודות מהסוג הזה עם אקדחי מסמרים, כשהעבודה טמנה בחובה סיכון למשתמשים , לקח משה על עצמו את הביצוע.

בשיכון פלוס מאתיים ביצעו עבודות בארבעה עד חמישה בניינים והרכיבו בהם תריס ים. בעבודה נדרשו להדק כ - 113 מסילות לתריסים . משה לא הסכים שאף עובד שלו יירה באקדחי מסמרים משום שידע שבעבר היו מקרים שבהם נפגעו עובדים . הוא ביצע בעצמו את כל העבודות המסוכנות.

באותה עת עבדו אצלו גדעון ממן, אליהו עבו, רפי יאיר ופועלים נוספים. חלקם ממשיכים עד היום בעבודות התריסים. גם בביצוע עבודות מסוכנות בחוף השקט הקפיד משה לבצע בעצמו את החלק המסוכן, או להשתתף בהן, ולא לחשוף את עובדיו לפגיעות מסוכנות. 'החוף השקט' פעם אירועים כמו 'מלכת הכינרת ', ' נסיכת המים ', ' מלכת היופי של טבריה' ואחרים, התקיימו בעיר .

מרבית האירועים האלה היו מתקיימים במלונות 'החוף השקט'. האירועים הפסיקו כשמשה חדל להיות בחוף השקט. הוא ערך את האירועים, כמו הכנסים של מד"א, או של 'רוטרי'. בכנסים האלה לא הייתה תמורה לבעל האולם, אלא אם כן מכר בהם ארוחות. ההכנסות הלכו בדרך כלל למוסד שארגן את האירוע .

המוסד קיבל את דמי הכניסה, או את דמי ההשתתפות. בועז נורקין, מנהל מד"א, היה אומר לו: "עשינו לפחות קופה." משה היה מארגן להם והם לא שילמו לו על האירוח. משה אוחנה, אלי ענתבי, מזכיר העירייה, האב שלמה ואחיו שמואל אפילו באירועים הגדולים כמו המחוזיאדה והספורטיאדה , לא שילמו .

משה נתן להם את הסיוע הלוגיסטי, כמו טלפונים, מחשוב ואמצעים אחרים, והם שילמו רק על הארוחות במידה וקנו . לא שילמו על האולם . בפעולות אלה עשה משה מחזורי ענק של כספים שרובם הלכו בהתנדבות למוסד שהיה אחראי עליהם. כשהתכנסה ועידת רוטרי הי "ד, אורח הכבוד היה נשיא המדינה אפרים קציר ועימו באו נכבדים מטבריה.

אירועים בחוף השקט באולם האירועים היה אירוע שבו אורח אחד נהג לשבור מדי פעם צלחות. משה ביקש ממנו שיפסיק , והסביר לו שמעשה ו מסוכן ואפשר שייפצעו אורחים. האורח לא התייחס לדבריו, נראה שהיה שתוי קצת. כשראה הועידה הארצית ה-30 של רוטרי. משה צחר עם הנשיא אפרים קציר משה שאין כל מענה לבקשותיו, תפס את האורח במעילו וגרר אותו אל מחוץ לאולם.

בפתח הכניסה למלון, השליך אותו החוצה. כששמוליק עטיה ראה את מה שאירע , שאל את משה מה קרה . משה השיב: "אני רק ביצעתי את מה שכל האורחים רצו." במקרה אחר התפרע בחור, ואי אפשר היה לעצור אותו, עד שמשה הגיע אליו. אגרוף אחד שלו והבח ור עף מהמקום . למקום הגיע שרגא נגלר , גיסו וראה במו עיניו את מה שהתרחש .

הוא ראה בדיוק איך הבחור חטף את האגרוף ממשה ומייד התגלגל במגרש החנייה. "אף פעם לא ראיתי מחזה כזה . חשבתי שזה קורה רק בסרטים ," אמר למשה. "פתאום הבנתי שזה יכול לקרות גם במציאות." לצערו של מ שה, העד היחיד שנכח וראה את הקטטה מראשיתה , הלך לעולמו.

למזלו לא הוגשה תלונה במשטרה. מלון 'החוף השקט', מסעדות, בר, חוף רחצה, סקי מים וריקודי עם מקרה אחר היה הרבה יותר חריף משום שהיו מעורבים בו שלושה אנשים. שלושה אנשי מילואים באו לכניסה לחוף השקט והקימו רעש והמולה סביבם. הם הפריעו ל בחור שעבד בכניסה וה כניסו על דעת עצמם מבקרים לחוף ללא חיוב בתשלום.

כשנודע הדבר למשה, הזמין מייד משטרה וביקש מהמילואימניקים שיחדלו ממעשיהם. אנשי המילואים לא שמעו לו והמשיכו בהתפרעויותיהם. כשמשה רצה ללכת חזרה לעיסוקו עד שהמשטרה תגיע , מישהו מבין השלושה דחף אותו לאחור. משה הביט בשלושה ואמר באיפוק: "המשטרה בדרך." השלושה לא השיבו ובמקום זאת, ניסו שוב לדחוף אותו בתנועות מתריסות .

זה היה די והותר בעבור ו. אי אפשר היה להבליג עוד . בתנועה מיומנת , כפי שלמד בקבוצת האגרוף מהעבר , החטיף אגרוף לאחד המתפרעים. המכה גרמה לו ל 'פנס' בפניו. מייד לאחר המכה שנחתה על חברם, התקפלו שלושת המילואימניקים ועזבו את המקום . בדרכם לכיוון טבריה, כשהגיעו לחוף הים 'מינוס 119' ,ראו את ניידת המשטרה שהייתה בדרכה לחוף השקט .

הם עצרו את הניידת וסיפרו לשוטרים שזה עתה נסו מ'החוף השקט ' משום שמישהו הכה אותם והצביעו על ה 'פנס', שבינתיים תפח על פניו של חברם. השוטרים אספו ברכבם את מילואימניקים המתלוננים והגיעו עימם לחוף השקט . בבירור שעשו במקום, הסביר להם משה , לפי הבנתו , את מה שאירע , שלב אחר שלב .

כשהבינו השוטרים שהמילואימניקים התפרעו במקום ואפשרו לאנשים להיכנס לחוף ללא תשלום, הסיקו שמשה היה מאופק והוא הגיב רק לאחר שמיצה את האפשרויות האחרות. בתחילה אנשי המילואים ניסו להכחיש את דבריו בפני השוטרים, אך בסופו של דבר הגיעו כולם להבנה 'לסגור עניין '. אחד השוטרים ביקש ממשה להביא בקבוק יין ולסיים את הפרשה ב'סולחה'.

משה נאות לבקשה. הביא בקבוק קוניאק וחילק כוסות לשלושת המילואימניקים. "אני מצטער שנגרם לך הפנס בפנים," אמר משה למילואימניק הפצוע. "האמת, חשבנו בתחילה שאתה מטומטם, שלא מבין דבר, אבל פתאום יצאה ממך אש . לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות . מצטערים שלא הערכנו אותך נכון," השיב אחד החיילים.

הפרשה הסתיימה כשכל הנוכחים התנצלו על מעשיהם. סירוב לסטות מדרך הישר כאשר המלון היה במצב פיננסי לא כל כך טוב פנו למשה מספר ערבים מהגדה, אולי משכם ומרמאללה, והציעו לו למכור חשבוניות מס באיזה סכום שירצה. החשב בא למשה ואמר לו שכשחסר חשבוניות בסכום של כמה מיליוני שקלים, הם רוצים בסה "כ את המע "מ מהחשבונות .

למשל, אם כתבו 1 מיליון אז המע"מ יגיע ל-113 אלף. הם רצו את המע"מ וכך הם מקבלים את כל הסכום. באותה עת היה חסר למשה כמה מיליונים בהשקעה ובדרך זו אפשר היה לקבל מענק של 14% ,שהיה מקובל בזמנו. כך מ-1 מיליון יוצא0.1 מיליון ואת המענק שבלאו הכי מקבלים לפי החוק .

משה לא הסכים . הוא סירב לעשות מעשה אסור כזה עם ערבי נגד המדינה . הוא היה נחוש לא לרמות בכלל ועל אחת כמה וכמה עם ערבים שמרמים את המדינה. הוא הקים מפעל מאושר והוא מוגבל בקבלת מענקים עד סכום מסוים. למרות שניסו לשכנעו שזה חשוב ומועיל למצב הנזיל של המלון.

עד היום כשנפגש עם החשב היה שומע ממנו את השאלה : " הרי היית צריך את הכסף. למה לא הסכמת?" משה היה משיב כדרכו: "מסיבות שלי. לא רציתי." פוליגרף בחוף השקט עאטף טאנוס היה חשב החברה וניהל את כל מערכת החשבונות . משה נהג לקחת אותו עימו בנסיעותיו לירושלים והתייחס אליו בהתאם למעמדו כאחד העובדים הבכירים שבחוף השקט .

טאנוס היה איש נאמן שבמסגרת תפקידו גם היה בקשר עם הסוכנים ממזרח ירושלים . הנאמנות שלו למשה בלטה בכל ענייני החשבונאות. מדי פעם היו באים למשה אֶּחיו , או אנשים אחרים הקרובים לו והיו מזהירים אותו מפני טאנוס. "תיזהר ממנו, אולי הוא מועל במשהו. אי אפשר לסמוך עליו ." אבל משה , במספר בדיקות פשוטות שערך , הגיע למסקנה הפוכה משלהם, העובד אמין והגון.

לא רק זאת, טאנוס נאמן באופן יוצא מן הכלל. באחד הימים נעלמה מהקבלה שבמלון קופה שלמה של המשמרת. מבקר החשבונות, איש משטרה לשעבר, שעבד בחוף השקט, הביא למקום פוליגרף, כדי למצוא את הגנב . ההחלטה הייתה בהתייעצות עם משה ובהסכמתו . הפוליגרף הובא למלון והעובדים נתבקשו לבצע את הבדיקות כנדרש.

משה ביקש לבדוק את כולם , מבעלי התפקיד הזוטרים ועד לעובדים הבכירים ביותר. זאת הייתה בשבילו גם הזדמנות להתחקות אחר אמינות העובדים . שמואל אחיו לא חדל להשמיע בפניו שהחשוד העיקרי הוא טאנוס ואין לסמוך עליו . " הוא לא אמין והוא מסוכן ," נהג לומר לו מדי פעם .

שמואל התעקש שבפוליגרף ייבדק גם טאנוס ומשה הסכים. החוקר קיבל חדר מיוחד במלון שהוקצה לצורך הבדיקה וכל עובדי החשבונות נשלחו אליו לבדיקה בזה אחר זה . הבדיקה נמשכה יום שלם ובמהלכה נבדקו כשלושים עובדים. ביום הבדיקה פגש משה את שמואל אחיו וסיפר לו על הבדיקה .

" שיבדקו גם את עאטף טאנוס ," ביקש שמואל . "הבדיקות יתקיימו ללא משוא פנים עד לחקר האמת," הבטיח לו משה. שמואל לא הסתפק בכך ואמר למשה שמוטב שיבדוק גם אם הייתה פעם חקירה נוספת שהשתתף בה טאנוס, או מקומות אחרים שבהם הועסק ומעל. משה לא הופתע כאשר בבדיקה יצא טאנוס נקי ללא רבב!

"ראית את התוצאות?" שאל משה את שמואל אחיו לאחר גמר הבדיקות. שמואל נשאר בחשדנותו ובאי האמון המוחלט שלו בטאנוס. "מי הביא את החוקר לחוף השקט ? האם הוא קשור בדרך כלשהי לטאנוס?" שאל את משה. "החוקר הוא איש משטרה לשעבר שאינו קשור לאיש," השיב לו משה.

בכל הבדיקות טאנוס יצא נקי ללא דופי . לבסוף, בתום הבדיקה , הצביע החוקר על אחד העובדים שעל פי הח שד נמצא שהוא זה שגנב את הקופה . הגנב היה פקיד זוטר שסבל מבעיות אישיות ונזקק לכסף . הוא החזיר את הכסף הגנוב ומשה דאג לפטרו מ'החוף השקט'. רחמיו נכמרו על הגנב ולא הגיש נגדו תלונה במשטרה.

זיוה הלל חשבת השכר הייתה זיוה הלל שעבדה בחוף השקט למעלה מעשרים שנה וממשיכה לעבוד שם גם היום במסגרת 'פתאל'. הייתה עובדת נאמנה ומסורה לחברה. משה ערך לה חתונה ואירועים משפחתיים נוספים . עד היום קיים הקשר ביניהם. המחליף של ד"ר לויט משה התקשר למרפאת קופת החולים 'רקתי' וביקש לדבר עם ד"ר לויט, שהייתה שנים רבות רופאת המשפחה שלו .

לטלפון ענה גבר זר שמשה לא הכיר. הוא אמר לו שביקש את ד"ר לויט. "אתה לא שומע שמדבר איתך גבר?" נשמע הקול בטלפון. "ד"ר לויט פרשה והיא כבר לא עובדת בקופת החולים הכללית . מי מדבר?" "מדבר אוחנה משה מ'החוף השקט'," השיב לו משה. "אהלן, אהלן," אמר הרופא.

"מי מדבר?" "מדבר ד"ר תרביע, המחליף שלה." "אני רוצה לבוא אליך, יש לי בעיה." "בבקשה תבוא." משה הגיע לרופא עם אחד ממכריו שהיה כארבעים שנה בארה"ב ורצה בדיקה רפואית לצורך חידוש רישיון הנהיגה שלו. הרופא בדק אותו כמקובל ונתן לו את האישור הנדרש. "כמה אתה רוצה?" שאל אותו משה בתום הבדיקה של חברו.

"שום דבר, כי הבחור בא איתך," השיב לו הרופא. בהמשך משה הלך עם חברו לרופא עיניים ב'אופטיקה שמשון'. עימראן, הטכנאי שבמקום בדק את חברו כנדרש. "כמה זה עולה?" שאל משה בתום הבדיקה. "אם הוא בא איתך, שום דבר," השיב לו עימראן. גם הרופא וגם הטכנאי הזכירו למשה שאת תחילת דרכם עשו בחוף השקט, שם עבדו אצלו ושם למדו להסתדר ולהצליח בהמשך.

בזמן שקיבל טיפולים במרפאת קופת חולים בפיזיותרפיה, לא פעם נתקל בעובדים פארא רפואיים ולעיתים גם ברופאים שהכירו אותו מהעבר. הסתבר שהיו כאלה שהזכירו לו שפעם עבדו אצלו כמלצרי ם לפני שהלכו ללמוד והגיעו לאן שהגיעו. לא תמיד זכר והכיר את כולם. לא היה קיים אצל משה המושג 'אי אפשר', או 'אין מצב', או 'זה בלתי אפשרי'.

העובדים התרשמו ממנו ובנחישותו על העיקרון הזה, ולא פעם ניסו להוכיח לו שהוא טועה, כי אחרי הכול, האמינו שבכל זאת ישנם דברים שאי אפשר לעשות. אחד הניסיונות היה כאשר קיבלו למטבח החדש של המלון עשרה מקררים מתל אביב . המשלוח הגיע למלון בשתי משאיות עמוסות .

אנשי האחזקה שהועסקו במלון פרקו את המקררים ושילבו אותם במקומות המיועדים להם כמתוכנן, פרט לשני מקררים שלא הצליחו לשלבם במקומות שיועדו להם. אנשי האחזקה ניגשו למשה והודיעו לו חד משמעית : " אי אפשר. שני המקררים לא נכנסים למקום שנקבע להם!" אבל היו אלה בדיוק המילים שמשה לא אהב לשמוע.

"בשביל להכניס את המקררים למקומותיהם צריך לשבור קירות , לפרק משקופים ולבצע הרבה הכנות נוספות שבלעדיהן המשימה לא תבוצע." משה התעקש: "אין דבר כזה שאי אפשר!" הוא עזב את פעילותו במשרד וניגש אל עובדי האחזקה, כדי לצפות בהם בניסיונותיהם לפתור את הבעיה. הוא הביט לכל הכיוונים ואמד את המידות , עשה מספר חישובים בראשו ותוך כעשר דקות ניתנו ההנחיות המתאימות והמקררים הוכנסו למקומ ות שיועדו להם . עובדי האחזקה נותרו פעורי פה.

משה ניצל את ההזדמנות וחזר והסביר להם את משנתו שאין 'אי אפשר '. " המושג 'אי אפשר ' לא קיים בשפה שלי ולא יהיה קיים גם בעתיד," אמר להם. משה היה ערני ומודע לכל הבעיות הצפויות במערכות האחזקה של המלון. מערכות כמו מטבח להאכלת אלף סועדים ליום , מערכות המיזוג והחשמל, המים ומערכות אחרות, היו לחם חוקו מדי יום ביומו.

בכל מערכת חדשה שהוכנסה למלון , דאג משה להיות נוכח במקום בעת הפעלתה הראשונית, וכך למד את אפיוניה, חסרונותיה ויתרונותיה. הוא התעקש להיות נוכח עם הקבלן שסיפק את המערכת ב הפעלתה הראשונה . בדרך זו התמיד ללמוד את כל המערכות וביקש להגיע לשליטה בהן, בדיוק כפי ששלט בעבר בחדרי המכונות באוניות חיל הים.

שם, בחיל הים פיתח חוש מיוחד ולפעמים הספיק לו מבט אחד, כדי להבין היכן הבעיה ומה מהותה. הוא השתדל להיות נוכח בכל הפעלה, או קבלה של מערכת או מכשור חדש שהוכנס למלון. לא היה לו ספק שניסיונו בעברו בחיל הים, סייע בידו גם לעזור לטכנאים ולאנשי האחזקה שהועסקו על ידו במלון.

אחת התקלות הייתה בסוף השבוע הראשון לאחר כניסתו של כונס הנכסים למלון. באותו יום נפלה כל מערכת המיזוג שבמלון. זה היה באמצע חודש אוגוסט, בימים הלוהטים של הקיץ . כל הניסיונות של אנשי האחזקה לפתור את הבעיה עלו בתוהו. לבסוף פנו לכונס הנכסים וביקשו ממנו לפנות למשה.

"תפנה למשה. הוא יוכל לפתור את הבעיה," אמרו לו. כונס הנכסים לא היסס ופנה למשה ואכן הבעיה נפתרה. המערכת שבה ופעלה. כך היה לאורך כל עבודתו של משה בחוף ובמלון. על אף כונס הנכסים הוא חש כל הזמן שהמלון שבנה בשתי ידיו , שייך לו ויום אחד יחזור אליו .

הוא עשה הכול שלא תהיינה תלונות של אורחים. במקרה של תלונות נהגו במלון לפצות את המתלוננים בימי הארחה נוספים , ומשה עשה הכול , כדי לחסוך בהו צאות מיותרות. בליבו קיווה שיום אחד המלון י שוב לניהולו. אולי לכונס הנכסים לא היה אכפת מהוצאות כאלו , ומשמו הטוב של המלון , אבל למשה היה אכפת.

באחד מסופי השבוע הכניס עורך הדין אהרון בן שחר תוכנית לפתיחת מועדון בידור במקלט שבקומה הראשונה , והזמין את הזמרת שולי נ תן להופיע בו . משה ראה את הפרסום לאירוע ונדהם . לשווא ניסה להסביר במילים פשוטות לאהרון בן שחר שמופע כזה לא ילך בטבריה. "שולי נתן זמרת מעולה, אבל היא לא בטעם של הקהל הטברייני." ניסה להניא אותו מהחלטתו .

אהרון בן שחר לא הקשיב לו והתעקש לקיים את האירוע. תשובתו הפליאה את משה : " אני אחנך את הקהל הטברייני , אני אעלה את הרמה שלהם. הגיע הזמן שישמעו זמרים ברמה של שולי נתן." "בטבריה מתאים משהו מזרחי, כמו חיים משה, אייל גולן ואחרים. זאת המוזיקה שאוהבים פה," ניסה משה לשכנעו, אבל ללא הצלחה.

עורך הדין בן שחר התעקש ונשאר בהחלטתו. הפרסום על המופע הופץ ואי אפשר היה עוד לשנותו. ביום האירוע ירד משה למלון, דבר שלא נהג לעשות, משום שהיה זה בערב שבת. משה ישב עם מנהל המלון דבירי, שהיה עם אשתו וחיכו ביחד להופעה. בכניסה עמד קופאי עם הכרטיסים למכירה ועובדי המלון הבכירים חיכו להופעה.

הם חיכו מהשעה תשע בערב ועד השעה עשר בלילה ואיש לא הופיע. משה הביט לעבר כונס הנכסים ולא אמר דבר . כונס הנכסים אמר שהזמרת כבר מזמן במקום ומחכה להופעה, אבל אין מי שיצפה בה. "הזמרת צריכה להופיע . אנחנו הזמנו אותה ," אמר כונס הנכסים . בלית ברירה אפשרו לה להופיע בפני 'כל הקהל' שנכח במקום: משה, כונס הנכסים ואשתו, מנהל המלון ואשתו.

במשך כל ההופעה ולאחריה משה לא העיר דבר על החלטתו האומללה של כונס הנכסים , שלא הכיר את המנטאליות של האזור, הוא בחר לשתוק ולא לזרות מלח על הפצעים . " שולי נתן זמרת גדולה, אבל לא התאימה לטעם הטברייני." משה עזר לעובדים שלו גם בנושאים אחרים שלא היו קשורים לכלכלה. כאשר אחת מהעובדות שלו נקלעה למצוקה כשבעלה נכנס לבית סוהר צבאי, משה פעל לעזור לה .

הייתה לו מערכת יחסים טובה עם הצבא משום האירוחים הרבים שנערכו אצלו בחוף השקט . בדרך כלל היה מתקשר למפקדים הישירים והיה מנסה לשחרר את העצור. היה מקרה שנזקק לטבח לקראת חג הפסח. הטבח ישב בבית הכלא ומשה דאג לשחררו . לא פעם טיפל באנשים שנכנסו לכלא , או שילדיהם נכנסו לכלא, והוא דאג להקל עליהם .

לא היה ספק שמערכת היחסים הטובה שנרקמה בינו לבין הממונים הצבאיים סייעה בידו . לא פעם אירח בחוף השקט את הסגל הצבאי מכלא 1 ,לכן היו לו אפשרויות פעולה רבות. מרבית הנופשים של כלא 1 נערכו בחוף השקט. מישהו סיפר פעם למשה שכאשר ישב בכלא, בא אליו סגן מפקד הכלא והודיע לו, "תבוא עם מדי א, יש לך משפט חוזר," במשפט החוזר המירו לו את ימי הכליאה בפועל, לימי כליאה על תנאי.

"תלך לאוחנה," אמרו לו בבסיס. הבחור עבד בחוף השקט. משה האמין שמעשיו אלה היו בגדר של המצווה 'מתיר אסורים '. בטבריה הכירו היטב ביכולתו של משה ופנו אליו בשעות הדחק. משה זוכר מקרה שבו סירב לסייע . מישהו מוכר בא אליו וביקש את עזרתו משום שבנו נא שם במכירת נשק לערבים .

אבל משה לא היה מוכן אפילו לשמוע את הבקשה, וכך גם אחיו שמואל. במצב כזה ובמקרים דומים לו, לא עוזרים. זה היה הקו האדום שלו. 'צלי אש' לאחר מלחמת העצמאות מדינת ישראל הכריזה על העיר העתיקה בטבריה כשטח מופקע . המדינה הפקיעה אותה מבעליה היהו דים והערבים .

ההחלטה הייתה להרוס את העיר. בין היתר הוחלט להרוס את מסעדת 'צלי אש' שהייתה שייכת לשמואל אחיו של משה . המסעדה עצמה הייתה בנויה בסגנון בנייה ערבי , כולו עשוי קימורים וקשתות . מראה יפה ומושך . אחרי מספר שנים כשההפקעה הייתה בתוקף, ביקש משה להוציא אותה מההפקעה ובדיון שהיה קיבלו את הערר שלו , אך היה לזה תנאי .

היה עליו להביא ארכיטקט מהמזרח שישחזר את בנייתה . עמוס פיקסמן הביא ארכיטקטית מהפיליפינים והיא שחזרה את המסעדה. הכינה תוכניות אשר אושרו על ידי הוועדות הרלוונטיות בהתאם לתנאי השחזור. היא שחזרה את המסעדה כפי שהיה המבנה במקור. השתתפו בשחזור בעלי מקצוע ייחודיים.

שמואל אחיו אמר לו: "אנחנו שותפים, למעשה אם לא אתה, הרי שלא הייתה בכלל מסעדה ." היום המסעדה שייכת לילדים של שמואל . אשתו שושנה וילדיו נהנים מהם . עד היום הוא שמח על כך , מפרגן להם ומאחל להם הצלחה. הקניין בחוף השקט היה לו עובד קניין שנהג לגנוב.

הקניין היה מפריש לעצמו חלקים מסל הקניות. למשל אם היה קונה 1-3 גבינות, לפחות אחת מהן היה לוקח לעצמו. כשמשה רצה לאתר את הגנב שכר בלש מיוחד, דודו שוויפל, שהיה רב פקד במשטרה. הוא ביקש ממנו לעקוב אחר הקניין החשוד. הבלש בדק וכשסיים הביא למשה תיק שלם ובו תצלומים מפלילים שבהם נראה בבירור איך הקניין לוקח מעשר מכל פריט שעבר דרכו.

"מכאן כל מה שנותר לך לעשות , זה ללכת למשטרה עם התיק ," אמר הבלש למשה . אבל למשה הסתבר שהחשוד היה ממשפחה ניצולת שואה ובשואה קרה לו משהו בקשר לאוכל . באותה עת גם שמע שמשפחתו של הקנייןבאה לבקר אותו מאמריקה. איך ילך עכשיו עם זה למשטרה ויפגע בבן אדם?

משה לא פעל נגדו וכמוהו היו מקרים נוספים . הוא לא היה מסוגל להגיש תלונות משפטיות נגד אנשים כאלה. היו לו עובדים במלון שהיו בני חברים שלו . נודע למשה שהייתה להם גישה לכל המשרדים . הם השתמשו בפנקסי דלק שחילקו לחברים שלהם , קיימו ארוחות ומסיבות ולשם כך הזמינו ולקחו אוכל מהמטבח .

לא מספיק שלא שילמו, אלא שגם את הצלחות והכלים זרקו, כדי שלא ישאירו סימנים לגנבותיהם. כשאבא שלהם היה חולה מאוד, משה לא סיפר לו על מעשיהם של ילדיו, משום יחסי החברות שהיו ביניהם ונמנע מלפגוע בו. כשהתחיל לבנות את המלון השתמש באדריכל סמי אלמוזנינו.

התכנון התחיל בשנת 1320 ונמשך מספר שנים. תוך כדי בניית האולם בחוף השקט, רצה משה לבנות בהמשך את המלון למעלה ואת המלון שמעבר לכביש. לשם כך שכר אדריכלים נוספים, כמו עמי קורן, עמי אלמו זנינו (בנו של סמי) ובוקי צוקר. כל המהנדסים ייצגו את הענפים השונים במקצועם וכל אחד מהם קיבל את שכרו בהתאם .

משה נהג לקיים ישיבות משותפות של כל האדריכלים והמהנדסים, כשנים עשר איש ביחד . כל האדריכלים היו בכירים , ולא היה נעים לו מסמי אלמוזנינו שסגנונו כבר היה כבר מיושן. על אף זאת, למשה לא היה אומץ ל סיים את ההתקשרות איתו . הוא אִ פשר לו להשתתף בישיבות שקיים ושמע את הבעת דעתו , אף כי לא ידע אם מישהו מבין המשתתפים קיבל אותה.

משה המשיך לשלם לו את שכרו, משום שכיבד את דעתו. ליאור במשמרת קבלה במלון כשהיה בנו ליאור בגיל שבע עשרה , לפני שירותו הצבאי , הועסק מדי פעם כפקיד קבלה במלון. באחד מימי סוף השבוע כשהיה במשמרתו הגיעו למלון מספר אורחים וביקשו חדרים. ליאור פעל על פי ההנחיות המקובלות וציין בפניהם את המחירים לחדרים.

האורחים התייחסו אליו כנראה בזלזול וניסו להביא אותו למצב שיוזיל להם את עלות החדרים . ליאור לא הסכים בשום אופן ולא ויתר להם. בשלב מסוים של הוויכוח איתם הטייח בו אחד האורחים: "מה כל כך אכפת לך, למה אתה מתנהג כאילו שהמלון של אבא שלך , תעשה לנו הנחה, עזוב שטויות וסגור עניין." האורחים הופתעו כשליאור השיב להם: "כן, המלון של אבא שלי."