משפחת משה אוחנה

משה נשוי לנורית ולהם שלושה בנים ובת. שלומי, מיכאל, ליאור ורחלי. נורית נורית גרה בשכנות להוריו של משה ברחוב תל חי בטבריה. משה הכיר נשים לפניה, אך מכולן בחר בה. התחתן איתה כשהיה בגיל שלושים ושתיים. על אף הפציעה בעינו , יצא עם נשים מבלי שהמגבלה הפריעה לו .

הפציעה אירעה לו כשהיה בגיל עשרים וארבע והוא התחתן כעבור עשר השנים מאז פציעתו. במשך כל התקופה יצא עם נשים מבלי שהפציעה הפריעה לו , או לנשים שאיתן התרועע. לאחר פציעתו נסע לבית חולים 'רמב"ם' לקבלת טיפולים רפואיים. באותה עת, למדה נורית בבית הספר להוראה 'אורנים' שבטבעון.

משה הציע לה טרמפ בנסיעותיו לחיפה והיא הסכימה ברצון . בדרכים נהגו לשוחח ביניהם. בנסיעותיו לבית חולים 'רמב"ם' ליוותה אותו אחותו עליזה, שהייתה מנהלת שירותי הסיעוד בבית החולים 'פוריה'. הוא נהג להביא את נורית עד ל'אורנים', המקום שבו למדה. כאשר יצאו תקופה מסוימת אביו שאל אותו : " מי זאת שאתה יוצא איתה?" "הבת של נגלר," השיב משה.

הניח שבוודאי אביו שמע על מיכאל נגלר שעבד כמנהל לשכת המס בטבריה. "היא אשכנזייה?" "כן." אבא שלו שמע מהאחיות של משה שיש כבר דיבורים שבבוא היום שוקל משה לשנות את שם משפחתו מ 'אוחנה' ל'חן'. בשם החדש תישמרנה שתי האותיות המרכזיות החי"ת והנו"ן. "מה, השם אוחנה, לא מוצא חן בעיניך, היא כבר רוצה להחליף לך את השם?

ומה המשפחה שלה?" שאל אותו אביו. "נגלר." הדבר לא מצא חן בעיני אביו. "אז תשאיר אותה נגלר." אבל יחסי החברות בין משה לנורית לא פסקו ו נמשכו כשבע שנים עד שהחליטו להינשא . משה תירץ את הזמן הזה בעיסוקו לפרנסתו . תמיד אמר שהוא צריך קודם להתבסס כלכלית לפני צעד כזה משמעותי של נישואים .

בעבר כשהשתמש בתירוץ הזה בפני אחת האימהות של אישה שיצא איתה , השיבה לו האם : " איך זה יתכן שאתה צריך להתבסס , הרי אתה ממשפחת אוחנה, וחצי טבריה שייכת לכם?" באחד הימים כשבא עם אבא שלו לביתה של נורית כדי לבקש את ידה, שוחחו על עניין החתונה. נורית רצתה להתחתן בתאריך 138383 ,תאריך שהספרה שבע מופיעה בו שלוש פעמים, והמספר שבע נחשב למספר מקודש ביהדות. באותה שיחה ציין אבא של משה שבנו עדיין צעיר והוא צריך עוד להתבסס ואולי המועד שנקבע הוא מוקדם.

אבל נורית התעקשה : " רק ב - 138383 ". רצה הגורל וב אותה תקופה החל משה להפעיל את אולם החתונות שבחוף השקט. הוא שם לב שהמועדים לחתונות נחטפים בזה אחר זה. אנשים משריינים להם את המועדים הרבה לפני האירוע ולהפתעתו גילה שהמועד 138383 נותר פנוי . בצעד נועז הגיע לנורית ובישר לה שתודיע לאימה שהחתונה ביניהם אכן תתקיים בדיוק ביום שרצתה בתה , ב-138383 .

כששמעה זאת נורית, בכתה מהתרגשות. משה לא ציפה לתגובה כזו ושאל: "למה לבכות ? רק התאריך הזה היה פנוי ." בשבילו היה זה כאילו נקבע מהשמיים. צירוף מקרים מדהים. מועד החתונה נקבע כמתוכנן. לימים כאשר בימי שישי הייתה נורית מגיעה למשפחתו, ואביו היה רואה אותה עם הילדים כשהם מצוחצחים ומלובשים יפה, היה מאושר מאין כמוהו.

המנהג הזה להגיע אליו , לברך ב 'שבת שלום ' ולאכול ביחד עם הילדים והסבא היה חשוב והשפיע מאוד על האווירה החיובית במשפחה . הרגשתו הטובה של אביו באה לידי ביטוי כאשר יום אחד אמר למשה ב ערבית: "שיכנזייה אָ מָ א מְּ נִ יחה (אשכנזייה אבל טובה)." המונח הזה התפרש אצל משה כאילו שאביו אמר לו שאף על פי שיש לה 'מינוס' מעצם היותה אשכנזייה', היא בסדר. בני הזוג חיים ביחד למעלה מיובל שנים.

חיים באושר ובשלום. אביה של נורית נפטר כשהייתה בת 40 .לאחר הנישואים שכרו דירה ועברו לגור ברחוב השומר בטבריה. באותה עת היה עסוק משה בבניית האולם בחוף השקט ולאחריו בבניית המלון הקטן בן 13 החדרים ולאחריו בבניית המלון הגדול בן 119 החדרים. משה עבד לילות כימים והשקיע את כל מרצו בבנייה ובפיתוח.

בד בבד עם עבודות הבנייה עסק גם בייבוש חוף הכינרת על פי ההיתרים המיוחדים שהיו ברשותו. מ-0.1 דונם ל-10 דונם, בשלבים. בכל פעם ייבש קטע עד שהגיע ל- 10 דונם מאושרים עם חוזה חכירה. במשך כל זמן פעילותו בחוף השקט עסק גם בשיווק והִרבה בנסיעות לנצרת ולירושלים בענייני החכירה .

משה ונורית גרו בדירה שכורה כעשר שנים. בד בבד עם הבנייה המואצת בחוף השקט התפרסם מכרז למגרש ברחוב אחד העם בטבריה. המכרז פורסם על ידי המִ נהל. למשה נודע שמשה כהן , שהיה סגן מנהל המחוז במקרקעי ישראל, רצה לתת את המגרש לזמר יהורם גאון , כדי שיבנה עליו את ביתו .

משה כהן חשב שאירוע כזה ישפר את האזור באנשים ייחודיים כמו יהורם גאון. משה ניגש למכרז שהמגרש שצוין בו נמצא ממש בגבול העיר. המבנה הטופוגרפי שלו היה קשה מאוד לבנייה, משום שישב על מדרון תלול. אפילו היום אנשים מתפעלים כשרואים את הבית שמשה הקים עליו.

משה הגיש את מועמדותו למכרז , קיבל את הטפס ים המתאימים ומילא אותם . במכרז השתתפו מועמדים נוספים כמו ישראל גור מהביטוח, היה רופא מבית חולים 'פוריה' ומכובדים ועשירים נוספים שהרשו לעצמם לקנות שטח אדמה . המכרז היה רק על 0.0 דונם קרקע. משה ישב במשרדו בחוף השקט ומילא את טופסי המכרז.

איכשהו נרמז לו שהערכת המגרש עמדה על 10,111 לירות. המכרז התפרסם בשנת 1320 .בתקופה זו היה משה כבר אחרי ביקורים בחוץ לארץ וראה מראות נוף שונים ומגוונים. הוא שאף לבית עם נוף. בהלול שהיה יועץ של אביו, אמר לו שהנוף לא חשוב כל כך. חשוב יותר ממנו זה כיווני האוויר ובייחוד הרוח המערבית .

משה התעקש שהוא רוצה בית עם נוף. במכרז הציע סכום של 04,111 . גלעד קמינסקי היה מנהל'סולל בונה'. הוא הגיע למשה ביום שישי ואמר לו שגם הוא רוצה את המגרש. משה השיב לו שכבר מאוחר, הכול אבוד, כי המכרז סגור ו אין עוד טפסים . אבל יחד עם זאת אמר לו שאם יזכה אולי אפשר ל דבר ולהגיע להסכם לחלק את השטח ביניהם לשני מגרשים .

משה זכה במכרז ושילם 19,111 לירות תמורתו. שילם 11% מתוך94,111 לירות. בבדיקה נמצא שאכן יש אפשרות להקמת שני בתים על אותו המגרש וגלעד שילם למשה 40,111 לירות ורכש את חציו. לצורך הבנייה העסיק משה את המתכנן שעבד באותה עת בחוף השקט, האדריכל סמי אלמוז נינו מחיפה .

בזמן הבנייה הגיע משה להסכם עם גלעד שהוא יתעסק בבנייה השוטפת ומשה ינהל את עניין התשלומים, מכיוון שאת רוב זמנו הקדיש לבנייה בחוף השקט. הבנייה על המגרש התחילה. יחזקאל מורד בנה טראסות ומשה ביקש ממנו לרדת עד לגילוי החיז'רה, עם מדרגות. מאלמוזנינו ביקש שהבנייה תהיה בקומות בזו אחר זו עד שיגיעו לגובה פני הכביש.

הבנייה נמשכה במרץ כשגלעד התעסק בבנייה ומשה משלם את חלקו בכל עת שנדרש. לצורך השלמת הבנייה נעזר משה קצת במשפחתו. לבנייה עצמה שכר קבלן ערבי לבניית השלד , אבל בגלל אופי העבודה , והקשיים הכרוכים בה, קבלנים נרתעו ממנה. בעבודת השלד הוחלפו 3-4 קבלנים.

היה קשה לקבלנים לרדת ולעלות בתנאי השטח המדרוניים . עד היום קיימים על המגרש שני בתים שכל אחד מהווה יחידה נפרדת בפני עצמה . רק המקלט שבקומת הקרקע משותף לשני הבתים. בתחילה נורית לא אהבה את הרעיון משום שהבית היה במגרש שנמצא ממש בקצה העיר ובמקום מבודד .

כל האזור של מלון 'קלאב הוטל ' היה שומם אז, ולמעשה היה הר. לעומתה משה היה אופטימי ואמר שהבית ייבנה והכול יסתדר . באותה עת מישהו שבנה באזור של 'קלאב הוטל ' פנה אליו ואמר שיש לו גוש קרקע עם 93 דונםאדמה והציע לו לרכוש אותו. הוא רצה למכור אותו תמורת 10,111 לירות, וזאת הייתה החמצה גדולה של משה שלא העז לקנות את הגוש.

המגרש היה שייך למשפחת זווילי, חבר של דודו שגר בתל אביב. דוד גרבלי הוציא את התוכנית של 93 דונם, שטח ענק. משה לא היה מעוניין ברכישה, כי היה עסוק ומושקע בחוף השקט. לא היה לו כל עניין לפזר את מה שיש לו. בהמשך, כשבנה את הבית , בא אליו אחיו ושאל אותו מדוע לא שיתף איתו בבנייה מישהו מבני המשפחה וכך יהיו שכנים.

משה השיב שאין לו כל עניין לבנות עם בני משפחה. בעבר גם אימו ביקשה שיבנה את ביתו מעליה והוא סירב . אמר שיעדיף לגור מרוחק ממנה בק "מ. אימו אמרה לו שמכל ילדיה בחרה בו שיגור מעליה ואיך זה שהוא משיב לה כך , אבל משה היה איתן בדעתו שלא בריא לגור בצמוד עם בני משפחה .

אחיו שמואל רצה להיות שותף איתו בבנייה וגם ידידו יעקב הרטמן . ליעקב הרטמן השיב שהרעיון לא עלה על דעתו. בבית החדש מצא חן בעיניו הנוף המדהים והרוח המערבית שנושבת מדי יום בשעות אחר הצוהריים ממצוק הארבל. יחסי השכנות עם השכן המשותף טובים מאוד וגלעד הִרבה לבקר אותו בחוף השקט .

לאחרונה עזב השכן את הבית ועבר לגור ב 'מורדות טבריה '. היום הבית של מש ה מכיל חמישה חדרים, מטבח וסלון גדול שממנו נשקף הנוף לכינרת ולגולן . יש קומה פתוחה שבה מכבסה, מקום לתליית כביסה ולעיתים היה בה גם כלב. מתחת לה הייתה קומה נוספת שבה אורוות סוסים לשני סוסים שהיו לילדים.

בבניין יש ארבע קומות. הדבר היחיד שהוחמץ בבנייה היה מגרש חנייה לרכב בחזית הבית. בתוכנית המקורית שגלעד הגיש , ביטל את החנייה שהייתה מתוכננת לשני רכבים , ובכך חסכו כ -1,111 לירות. משה אמר אז לגלעד שאם הוא מבטל לעצמו את החניה הפרטית, שיבטל גם לו, וכך נוצרה הטעות.

במרוצת הזמן יחיעם אחיו היה חבר טוב של יהורם גאון והיו נפגשים מדי פעם. אמר לו שהבית , שיועד לו על ידי משה כהן מהמנהל , שייך עכשיו לאחיו משה. לנורית הייתה אחות גדולה ממנה בשם יהודית שנפטרה. שרגא אח שלה היה טכנאי בחברת 'פרידמן' שטיפל במכונות כביסה , במקררים ובכלים נוספים.

משפחתה של נורית הייתה משפחה קטנה וצנועה , משפחה חמה ונעימה. הם גרו בשיכון ותיקים בטבריה. הוריה עלו לארץ מפולין. אביה עלה בשנת 1420 .האב עלה לארץ ואחרי שנה עלתה אשתו. האב היה רואה חשבון במקצועו, אבל לא הייתה לו עבודה במקצועו ולכן עבד כברזלן. בין מקומות העבודה שלו היה בניין המשטרה שקיים עד היום בטבריה .

הבניין נבנה בתקופת המנדט הבריטי , לפני קום המדינה . האב עבד גם מחוץ לטבריה בעבודות שונות. משה הגדיר את בני המשפחה כאנשים טובים ונעימים. לבני המשפחה נולדו שלושה ילדים : יהודית הבכורה , נורית, ושרגא בן הזקונים . בשנת 1120 נפטר האב ואשתו עבדה כגננת וגידלה את ילדיה.

היא שלחה את נורית ללמוד הוראה ב'אורנים'. יהודית עבדה בלשכת המס, היכן שעבד אביה לפני שנפטר. אחרי עבודת הבניין התקבל אביה לעבודה בלשכת המס, והיה מנהל הלשכה. פעם אביו ביקש ממנו להסיע אותו יחד אם אימו למשפחת שמאי, להורים של שולי שמאי בראש פינה .

אב המשפחה היה חולה ואביו של משה רצה מאוד לבקר את ידידו. משה צירף את אשתו נורית לנסיעה. הידיד שמאי היה נהג, בעל מונית, שעבד בחברת המוניות 'אביב'. אבא של משה נהג לשלוח עימו דגים לאחיו יהודה שגר בתל אביב. לאחיו הייתה חנות בתל אביב ובין היתר מכר בה דגים .

כל משלוח הכיל בדרך כלל בין חמישים למאה ק"ג דגים. כאשר הגיעו בני משפחת אוחנה אל משפחת שמאי בראש פינה, הופתעו מקבלת הפנים הנעימה שקיבלה אותם. האירוח היה מושלם. לאחר ברכות השלום השגרתיות פנתה האישה של שמאי לנורית ושאלה: "את אשכנזייה ובעלך ספרדי, איך אתם מסתדרים?" "בסדר גמו ר," השיבה נורית .

השיחה התפתחה ובהמשכה סיפרה אשת שמאי שהיא נשואה לבעלה הספרדי כבר שנים רבות . היא למדה מההורים שלו את הבישולים הייחודיים שלהם, אבל בין היתר סיפרה לנורית על הכנת החמין לשבת. באחד מסופי השבוע, כשהגיע יום חמישי רצתה להכין חמין. היא הלכה לקצב וביקשה לקנות בשר לחמין.

הקצב אמר לה שאין לו כרגע במלאי בשר של אשכנזים ועדיף שתחזור אליו כעבור כשעה. האישה לא כל כך ירדה לסוף דעתו, אבל בהחלט הגיעה אליו כעבור שעה ושאלה על הבשר. "אני מצטער, הבשר עדיין לא הגיע אליי, תחזרי שוב בעוד כשעה," אמר לה הקצב. לאישה לא הייתה ברירה.

היא רצתה לבשל את החמין ולשם כך הייתה זקוקה לבשר. בפעם השלישית כשהגיעה אליו, הבשר עדיין לא הגיע, ואז היא אמרה לו ביידיש: "אין לי זמן, עוד מעט תיכנס השבת, אז תן לי בשר של ספרדים." כשסיימה לספר על הקצב והבשר , הביטה האישה לעבר נורית ואמרה : "אני כל לילה ישנה עם ספרדי, אז מה רע אם אוכל איתו גם בשר ספרדי?" משה הסביר שאכן יש הבדלים בסוגי הבשר. יש בשר קדמי ויש אחורי.

נראה שהבשר הפחות טוב, לפי הקצב, הוא הבשר המיועד לספרדים. משפחת שמאי עברה מספר טרגדיות כאשר שלושה מבין חמשת ילדיה נפלו במלחמות ישראל. שרגא שרגא פתח עם הזמן עסק עצמאי ובעבודתו עסק בתיקוני מזגנים . במסגרת עבודתו תיקן גם מזגנים בחוף השקט. בזמן שמשה הכיר את נורית, עבד שרגא כקופאי בקפה 'ארבל'.

משפחת אוחנה ומשפחת נגלר כיבדו זו את זו והכבוד ביניהן היה הדדי. חיבור המשפחות היה נעים בצורה הדדית. לימים שרגא התחתן בחוף השקט ומשה דאג לו לחתונה יפה ומכובדת. שרגא נישא לברכה בת למשפחת ח סקי, משפחה ממוצא לבנוני שהוסיפה נדבך נוסף למערכת היחסים בין המשפחות.

לשרגא ולברכה נולדו שתי בנות ובן: איריס, תמר ומיכאל. ההורים של נורית: נעמי ומיכאל נגלר. התמונה מיום נישואיהם בפולין באותה עת, לפני הולדת הבן, אמר שרגא למשה שיש לו שתי בנות, איריס ותמר, משפחה קטנה , שהוא רוצה להרחיב אותה בתוספת של בן . משה השיב לו שבזמן שהוא נמצא איתו בבית כנסת או בברכות, שיחשוב על בן.

הוא צריך לשנן לעצמו 'אני רוצה בן, אני רוצה בן'. צריך לומר את המשפט הזה בזמן הבדלה ובזמני ב רכות. משה הולך לבית כנסת ועושה קידוש והבדלה והציע לשרגא לפעול כמוהו ובד בבד לחשוב על הבן. שרגא פעל לפי ההנחיות של משה בהמשך אכן נולד בנו מיכאל. לאחר הולדת הבן ביקש משה משרגא שיתלווה אליו לבית כנסת ושרגא השיב לו שיעשה כל מה שיגיד לו, שהרי עכשיו יש לו בן זכר.

ביום חמישי משה ביקש ממנו לבוא איתו לבית הכנסת ולהביא איתו טלית ותפילין . אמר לו שקודם יברכו ואחר כך יעשו את הברית לתינוק. משה הופתע כששרגא אמר לו שאין לו טלית ואין לו תפילין. "מה זאת אומרת אין לך? הרי לכל יהודי יש." "אימא שלי לא עשתה לי בר מצווה ולא קנתה לי טלית ותפילין אחרי שאבי נפטר , כי לא רציתי ," אמר שרגא .

משה אמר מייד שידאג לו לסט שרגא נגלר ואשתו ברכה הדרוש. ביום חמישי כשנפגשו בבית הכנסת 'גור אריה ' אצל החכם מנשה ועקנין, הכין משה את כל הדרוש לקראת הביקור בבית הכנסת . הוא קנה ממתקים וכיבוד לברכות כיאה למעמד בבית הכנסת . ביום ח מישי כמתוכנן התייצבו שתי המשפחות בבית הכנסת .

משה ניגש לחכם מנשה ואמר לו שבאו לברך את הילד הנולד, אבל לפני זה הוא מבקש לערוך בר מצווה לאבא שלו. כך אכן נעשה . שרגא הניח תפילין לקול תשואות הקהל ומעוף הממתקים, כמו בר מצווה של נער שהגיע למצוות. הוא בירך על הטלית ואת ברכת 'שהחיינו וקיימנו'. רק אחר כך עשו את הברכות לילד ואת הברית.

גם בר המצווה לשרגא וגם הברית לתינוקו נעשו בבית הכנסת 'גור אריה', בית כנסת ספרדי, שמשמש את כל תושבי שיכון ותיקים. לימים שרגא בנה בית בגבעת אבני ושם הכירו את הרב יוסי רוזנבלט, רב הישוב. משה סיפר לרב את הסיפור על שרגא ועל הנחת התפילין שלו עם הברית לתינוקו והרב התרשם מאוד מהסיפור.

משה גם סיפר לו שכאשר עמד לנסוע לאמריקה, סיפר לרב קרמר שהוא הממונה עליו, על המפגש שהיה לו עם הרבי מלובביץ. שרגא חלה ונפטר בשנת 0019 .לפני מותו נהג להגיע מדי פעםלבית של משה, לבקר וגם לפגוש את נורית אחותו . היו אלה מפגשים נעימים איתו וחבל מאוד ששרגא נלקח כל כך מוקדם.

בנו מיכאל התחתן עם ענבר והמשיך את צוואת אביו שרצה להמשיך את השושלת שלו, וגם נולדו לו בן ובת. ההספד שקראה נורית על אחיה שרגא כשמשה ונורית התחתנו , נורית עבדה כמורה בבית ספר ממלכתי ז שבטבריה עילית. אחר כך עבדה בבית ספר 'ארליך' ולימדה בכיתות א, ב, ו-ג.

היא התחילה את דרכה בהוראה כמורה חיילת . מייד כשסיימה את לימודיה ב'אורנים', עבדה בממלכתי ז תחת הנהלתו של המנהל אריה רוזנר. בבית ספר 'ארליך' עבדה קרוב ל -04 שנה. בד בבד עם עבודתה , גידלה את ארבעת הילדים שהיום יש להם מהם ארבעה עשר נכדים. יהודית יהודית, אחותה של נורית, חיה במשך כארבעים שנה עם בעלה משה לוי, הבן של אהרן לוי , שהיה מנהל המחוז של קופת החולים הכללית בצפון במשך עשרות ש נים.

לפני למעלה מ שני עשורים , חלתה במחלה קשה . בהתחלה משה לוי טיפל בה במסירות ובאופן יוצא מן הכלל . אך לאחר תקופה מסוימת חלתה שוב ואז בעלה לא יכול היה להשלים עם המצב החדש שנוצר והחליט להיפרד ממנה . עשה לה צרות צרורות . משה לא רצה לפרט ורק אמר שהיו אלה דברים נוראיים.

באחרית ימיה או כשנה לפני שנפטרה ראה משה שבעלה מקפיד מאוד בצרות שגורם לה . הוא נועץ עם אשתו נורית והחליטו להביא את אחותה הסובלת אליהם הביתה ולתת לה חדר עם כל מה שצריך , כדי להקל עליה . היה חשוב למשה שלא תסבול עוד את צרות בעלה . יהודית שהתה אצלם בשנה האחרונה לחייה ובני המשפחה עשו הכול כדי להנעים עליה את החיים בימיה האחרונים.

נתנו לה את כל הטוב שאפשר. בזמן שגרה בבית משפחת משה, המשיכה את הטיפולים הרפואיים, כדי לנסות להחלים מן המחלה. בני המשפחה עשו כל מאמץ להנעים לה את השהייה בביתם בשנת חייה האחרונה. אשתו נור ית תרמה לה מח עצם להשתלה . יהודית עברה את ההשתלה, אך לא נרפאה מהמחלה .

בפטירתה השאירה שתי בנות וחמישה נכדים. חברים אמרו למשה בהתבדחות שאין לו גן עדן אחד , אלא שניים , כשהתכוונו לשתי הנשים הפולניות, אשתו ואחותה. ימי השבעה על פטירתה של יהודית היו בביתו, וכך גם התפילות. באו אנשים מבית הכנסת ועשו את כל התפילות לפי מנהג הספרדים .

זה היה המעט שיכול היה משה לעשות למענה. זה המעט שהוא גם הרבה. עד היום מדי שנה עושים לה ולאחיה שרגא אזכרה. ממשיכים את מצוות החיים. נעמי, אימא של נורית כשנולד בנו שלומי , בן ר אשון לנורית , התקשרה אליו נעמי , אימא של נורית ובירכה אותו במזל טוב ומייד הוסיפה: "מתי אתה עולה לבית חולים?

אני רוצה שתעלה אותי." לפני שהספיק משה להשיב לה, היא אמרה לו: "אל תחשוב הרבה , תתלבש ותבוא ." משה הסכים וכך היה . שניהם עלו לבית חולים לבקר את אשתו ואת בנו. כך היה גם עם הבן השני ועם הבן השלישי, ולקינוח גם עם הבת. יהודית, שרגא ונורית למשפחת נגלר כשאביו שאל אותו למה הפסיק להביא ילדים , השיב לו משה : " תשמע אבא, האישה לא רוצה." "היא לא קובעת, תעשה אתה," אמר לו אביו.

"בסדר, אני עובד על זה, אבל לא הולך." "אז תעשה לפחות חצי ממה שאני עשיתי, לפחות תוסיף עוד אחד." "מה שיש ברוך השם , והעיקר שיהיו בריאים והם יביאו לנו נכדים ," השיב לו משה. ארבעת הזוגות במשפחה משה אוחנה ביום הולדתו ה-13 הבן שלומי, אשתו ענבל והילדים ליאל, משה שון, קורן ונופר הבן מיכאל, אשתו מרים, והבנות אופק, אגם, שני וטליה הבן ליאור, אשתו נגה והבנות: אוריין, הילי ורומי הבת רחלי, בעלה יריב והילדים איתי, שי ומאי רבי מאיר בעל הנס באחד הימים פנה למשה אדריכל מטבריה בשם אליהו עטיה ששהה שנים רבות בארה"ב. הוא אמר למשה שהוא משמש כנציגו של אדמונד ספרא, איל הון מפורסם.

אליהו הודיע למשה שספרא מעוניין לתרום כסף לצורך שיפוץ יסודי של מתחם קבר רבי מאיר בעל הנס , בסכום של כשישה מיליון דולר . הוא הוסיף שמשום שיש ש מועות שיש אנשים במתחם הקבר שלא עושים שימוש נכון בכסף , הוא מעוניין שמישהו מבחוץ ינהל את הכספים , כדי שיוצאו רק לצורך שיפור המקום ולא לצרכים אחרים. ביקש ממשה לעזור לו בהקמת ועדה ציבורית שתנהל ותפקח על השיפוץ ברשותו.

משה השיב לו שהוא באופן אישי עסוק מאוד בבנייה בחוף השקט ולא יוכל להקצות למשימה החשובה את הזמן הדרוש , אבל הוא יכול לעזור לו בהפנייתו לאדם מתאים אחר. מייד לאחר השיחה התקשר משה לראש העיר, דאז, יגאל ביבי. השיחה עם אליהו התנהלה ביום שישי וכבר באותו יום , לפני כניסת השבת, נקבעה ישיבה עם ראש העיר ליום ראשון הקרוב.

בישיבה סיפר משה ליגאל ביבי את פרטי ההצעה . משה מצא אנשים מתאימים כמו אדריכל ומהנדס שעסקו בפרויקט והשלימו את המשימה . היום מצב מתחם הקבר נראה כפי שהוא נראה בזכות אותה תרומה וגם בזכות פעולתו המיידית של משה. המקום נראה "לתפארת המדינה " כיאה לאתר קדוש .

קבר רבי מאיר בעל הנס נחשב לאחד מהאתרים הקדושים ביותר בעיר טבריה. בזמן המשא ומתן עם אליהו עטיה רצו מאוד שמשה יהיה מעורב בוועדה, אך הוא סירב בכל תוקף וחזר ואמר שאינו מעוניין לנגוע בכסף התרומה. הוא ידע שבעבר היו במקום מעילות שונות שהעיבו על שמו הטוב של האתר הקדוש.

מדי פעם היה אליהו עטיה מגיע למשה בטבריה ומודה לו על הירתמותו למבצע המיוחד. אחת הסיבות שמשה לקח על עצמו את הסיוע הייתה משום שידע היטב שאבות הסבים שלו פעלו בעבר במתחם הקבר הקדוש. סבא רבא שלו למד בו תורה, היה קשור למתחם הקבר והיה אחראי עליו. יוסי רוחושיפוץ בית הכנסת אבולעפיה בזמן שמשה היה עסוק בבנייה ושיפוץ מלון 'שירת הים', פנה אליו יוסי רוח שהיה אחראי על בית הכנסת 'אבולעפיה' שבעיר העתיקה, וביקש ממנו עזרה.

משה נאות לבקשתו משום שגם בעבר תרם לשיפוץ קיר פנימי בבית הכנסת וסיפק שיש לבנייתו. הוא התקשר לקבלן השיפוצים שבנה לו את מלון 'שירת הים ' וקבעו פגישה משותפת עם יוסי רוח . בפגישה סוכם על דרך השיפוץ ואופיו . המטרה הייתה לשחזר את בית הכנסת בהתאם לתפקודו בעבר, כלומר היו אלה בעיקר עבודות שחזור של בית הכנסת כפי שבנה אותו הרב חיים אבולעפיה במאה ה-10 .משה לחץ על הקבלן, כדי שהמחיר יהיה הזול ביותר שאפשר היה להשיג .

הקבלן ביצע את העבודה כפי שסוכם וגם פעל על פי המחיר שסוכם עם משה. לימים יוסי רוח קיבל את פרס ישראל לבתי כנסת על פעילות ו בבית הכנסת 'אבולעפיה'. באחד הימים יוסי רוח פגש את משה וסיפר לו על הפרס . משה שמח בהנחה שזכותו תעמוד לו בשמיים , שם בוודאי ראו היטב את פועלו.

תעודת הוקרה על תרומה לבית החולים'פוריה' למשה יש עקרון, הוא לא מקבל מאיש ריבית על כסף! בעברו השתתף בבוררות עם אנשים שונים, פסק בעצמו בבוררות בין אנשים שביקשו ממנו ומעולם לא קיבל תמורה על הבוררות שערך . לפעמים אירח במלון אנשים שהגיעו לבוררות ביניהם ולא גבה מהם כל תשלום בגין האירוח עד להשלמת הבוררות.

במקרה אחד של בוררות , כאשר הצדדים המעורבים התעקשו לשלם לו, הסכים לקבל מכל צד מאה דולר שנתרמו על ידו לקופת רבי מאיר בעל הנס. בזמן כינוס הנכסים פגש את בועז וקסמן , הבעלים והמנהל של חברת 'אופיר טורס '. בועז אמר לו : " אני מצטער על מה שקרה לך , מה אני יכול לעזור לך?

כמה אתה צריך?" משה העריך את ידידו שבא להושיט לו יד בעת המשבר במלון 'החוף השקט', אבל העדיף שלא לקבל ממנו את הסיוע. "אני צריך רק תפילה," השיב לידידו. "אני לא רוצה אגורה!" עד היום בועז וקסמן הינו הבעלים של חברת 'אופיר טורס', בעבר היה אחד הסוכנים הגדולים שהביא אורחים ותיירים למלון.

משה היה לקוח קבוע בחברה. כשמשה פרש תשלומים למי שהיה חייב לו כסף, אף פעם לא גבה ממנו ריבית, או כסף נוסף. הוא ביקש רק את מה שנתן. ירון קיסרי - אירוח במלון בים המלח שלומי, בנו הבכור של משה, התקשר לחברו ירון קיסרי והזמין אירוח לכל המשפחה בים המלח .

ההזמנה הייתה לבקשת אביו ונועדה לכל בני המשפחה, כולל נכדים . באותם הימים ירון קיסרי היה מנכ "ל מלון 'גולדן טוליפ' בים המלח. מנכ"ל המלון, ירון ק יסרי, שמח מאוד על ההזמנה וכיבד את המשפחה בשיא הפאר שהמלון יכול היה לאפשר. הוא ניצל את ההזדמנות למפגש עם משה ובין היתר אמר לו שממנו למד את כל תורת העבודה בבתי המלון.

"אני למדתי את מקצוע המלונאות אצלכם במלון. התחלתי כקופאי בחוף הרחצה, אחר כך הייתי מזנונאי ובהמשך עבדתי כמלצר. יותר מאוחר עבדתי גם במכבסה של המלון, וכך בזו אחר זו הכרתי את מרבית העבודות במלון." ירון קיסרי היה חבר טוב של שלומי ונהג לעבוד במלון בזמן חופשותיו מהלימודים.

"כל הידע שלי במלונאות זה מאבא שלך ולכן כשאני עכשיו מארח את המשפחה שלך , זה בשביל י כעין סגירת מעגל ," אמר ירון לשלומי במפגש המשפחתי בים המלח. ירון קיסרי ידע להעריך את מה שניתן לו והודה לכל אלה שתרמו להצלחתו בהמשך דרכו. משפחת אוחנה קיבלה במלון סוויטה של מספר חדרים עם ג 'קוזי ומדי פעם פינקו אותם במשלוחי שוקולד ופירות כיאה לאורחים חשובים ומכובדים.

התינוק הענק פעם ראה משה ידיעה בעיתון ובה דווח על תינוק ענק שנולד במשקל של חמישה ק"ג. נרגש מהידיעה קרא את תוכנה בפני אימו. "מה זה חמישה ק"ג? זה תינוק ענק? אתה נולדת במשקל חמישה וחצי ק"ג," השיבה לו אימו. כשמשה עיכל את ששמע, הוסיפה אימו: "וגם אחיך יחיעם נולד במשקל כזה." יצחק פדידה יצחק פדידה חבר טוב של משה .

ההיכרות ביניהם הייתה מגיל צעיר והעמיקה עת שירתו יחד בחיל הים. בזמן שמשה יצא עם המשלחת מטבריה לעיר התאומה אלנטאון שבפנסילבניה, ארה"ב, פגש בחברו. יצחק פדידה היה הבעלים של מסעדה גדולה בשיקגו ובנו סף עסק גם בשיפוצי בתים ושיפוצי בתי מלון במקום. במסגרת עבודתו העסיק אמריקאים מתושבי העיר.

למשה היה קשר שוטף איתו ובכל פעם שהגיע לארץ ביקרו זה את זה . בזמן ביקור המשלחת באלנטאון דאג משה לבקר את חברו . כל הקבוצה שמנתה כארבעים איש הוזמנה לארוחה משותפת במסעדה של יצחק פדידה. משה ראה בזה כמעשה טוב של טברייני לטברייני . הוא העריך מאוד את ההזמנה של חברו גם משום שהיה קשה למצוא מסעדה כשרה בשיקגו .

החברות עם יצחק פדידה ארוכת שנים, ובעבר חתונתו נערכה בחוף השקט. לאחריה משה ערך לו את מסיבות בר המצווה של ילדיו בחוף השקט. יצחק פדידה חזר לעיר הולדתו טבריה לאחר כארבעים שנה בארה "ב. לאחרונה נודע למשה שיצחק פדידה הוציא פנייה לראש עיריית טבריה, זוהר עובד, ובה המליץ לקרוא לאחד מרחובות העיר על שם משפחתו הברוכה – אוחנה.

משה שידע על כך רק בדיעבד, העריך מאוד את הנאמנות והחברות ביניהם. למכתבו צירף אסמכתאות על אבות המשפחה מהמאה השש עשרה מתוך הספרים 'טבריה שושלת ומורשת' ו'ספר המשפחות הטברייניות'.6 6 ראה פירוט התוספות בפרק א'משפחת אוחנה – מקורות' עמודים 04-29. פניית יצחק פדידה לעיריית טבריה בבקשה לקרוא רחוב על שם אחד מבני משפחת אוחנה.

לבקשה צורפו שלושה מסמכים המפרטים את פעילות המשפחה אורי ינאי אורי ינאי היה שנים רבות מהנדס העיר טבריה . בינו לבין משה נרקמו יחסי חברות והם התגברו כאשר שירתו שניה ם כמתנדבים במשמר האזרחי שפעל בעיר . במסגרת התנדבותם סיירו ברחבי העיר באחת המכוניות של המשמר האזרחי.

לא פעם בזמן מילוי משימתם ישבו לאכול באחת המסעדות שבעיר. באחת הפעמים כשישבו לאכול ושתו יין, ביקש משה לקום ולהמשיך בסיור. "לא קמים עד שלא גומרים לשתות את היין," השיב לו אורי ינאי. הסתבר למשה שחברו עמד במילתו. רק לאחר שרוקנו את שני בקבוקי היין ואורי ינאי הפך את הבקבוק האחרון, כדי לוודא שלא נותרה עוד טיפה אחת מהמשקה, המשיכו בדרכם.

אבל לא רק במסגרת המשמר האזרחי נפגשו שני החברים . אורי ינאי נהג לבקר את משה גם בחוף השקט. כשמשה הזמין את אורי ינאי להשתתף בברית של אחד הנכדים שלו , אירעה אי נעימות , שנפתרה בתושייה מקורית של משה , ומעשה שהיה כך היה: כמו כל המוזמנים נכנס אורי ינאי עם בני משפחתו לאולם השמחות, אך למזלו הרע לא נותרו באולם מקומות פנויים.

האולם היה מלא עד אפס מקום. היו רגעים לא נעימים למשה ולאורחים , אבל אורי ינאי פתר את הבעיה ברעיון מקורי: "טוב, אם אין ברירה, אני הולך לאכול אצל אחיך דודיק," אמר למשה, וכך עשה . הוא עזב את האולם והגיע עם משפחתו למסעדה של דודיק. משה חש באי נעימות וצלצל מייד לאחיו והסביר לו את הרקע למעשהו של אורי ינאי.

כשאורי ינאי סעד עם בני משפחתו ורצה לשלם את החשבון, עצר אותו דודיק: "זה על חשבון הברית," אמר לו. חתן תורה אבא של משה היה חתן תורה בכל חג שמחת תורה. במשך כארבעים שנה מילא את תפקידו כחתן תורה בבית הכנסת . בסיום קריאת חמשת חומשי התורה ותחיל ת הקריאה של חמשת חומשי התורה לשנה החדשה בשמחת תורה, נהגו לחגוג.

בחגיגה לסיום הקריאה ולתחילת הקריאה החדשה הביאו כיבוד לבית הכנסת ובהמשך נהגו לקיים ארוחה לכל המשתתפים ולבני המשפחה. בחגיגות האלה השתתפו למעלה מארבעים איש. אבל מאז שאביו נפטר (1120 )ועד ימינו אלו ממשיך משה את המסורת שהתחיל בה אביו, והוא הפך להיות חתן התורה בחג שמחת תורה.

החגיגות מתקיימות מדי שנה בבית הכנסת 'אוהל יעקב ולאה', בית כנסת ספרדי. יוסי ג'ינו כל עולמו של משה נסב סביב 'החוף השקט'. באחד הימים אחרי יום עבודה, בסביבות השעה עשר בלילה, יצא משה מ'החוף השקט ' בדרכו לביתו . ביציאה פגש את יוסי ג 'ינו כשהוא עומד על הכביש ומנסה לעצור את רכבו.

הוא זיהה את המכונית של משה לפי האורות. מייד הסתבר למשה שידידו לא ראה דבר בעיניו. "מה קרה?" שאל אותו משה שהבין מייד שמשהו כאן לא בסדר. "אני לא רואה כלום, עבדתי בריתוך, הבטתי על העבודה ועכשיו אני לא מסוגל לראות," אמר יוסי ג'ינו. "האם אתה יכול לעזור לי ?" משה הושיט את ידיו קדימה וסימן ליוסי תנועות, כדי לבחון אותו והופתע.

יוסי ג'ינו אכן לא היה מסוגל לראות בעיניו. מייד הסיע אותו בבהילות לחדר המיון בבית החולים פוריה. שם קיבל טיפול ראשוני. יוסי ג'ינו היה בהמשך ראש מועצת מגדל ומאז המקרה לא שכח את עזרתו של משה. איך בסיום יום עבודה מתיש, עזב את כל עיסוקיו ופינה אותו לבית החולים .

עד ימינו אלה , בכל עת שהם נפגשים מעלה יוסי ג 'ינו את האירוע ומודה למשה על פועלו. ברכות למשה מהילדים והמשפחה ברכות הילדים למשה ולנורית במלאת ארבעים שנות נישואים ברכות מילדיו של משה ליום הולדתו ברכת הילדים למשה עם הגיעו לגבורות ברכות למשה מבני המשפחה תמונות מחגיגות יום ההולדת ה-13 למשה אלבום תמונות: משה הגיע לגיל שמונים ביום הולדתו השמונים נערכה למשה מסיבת יום הולדת במסעדת 'פגודה' שבלידו. משפחת גרוס אירחה את בני המשפח ה ודאגה לאירוע מקסים על חוף הכינרת.

במהלך המסיבה נורו זיקוקי דינור מאחת הסירות שבאגם. ללא ספק היה זה אירוע יוצא מן הכלל. משה ונורית עם ילדיהם שלומי, מיכאל, ליאור ורחלי משה עם נורית ודודיק אחיו, ועם אחיותיו: יוכבד, גלילה, אסתר ועליזה. משה ונורית עם דודיק, יוכבד, אסתר, עליזה, גלילה, שושנה ושרית משה ונורית משה ונורית עם שלומי, הבן הבכור, ענבל רעייתו וילדיהם ליאל, שון משה, קורן ונופר משה ונורית עם הבן מיכאל ורעייתו מרים משה ונורית עם מיכאל ומרים ובנותיהם אופק, אגם, שני וטליה משה ונורית עם הבן ליאור, נגה רעייתו והבנות אוריין והילי רחלי ובנה איתי.

במסיבת יום ההולדת הפגין הבן ריקוד סולו מיוחד שהפתיע את כל הנוכחים

תמונות מהפרק