רשמים מהעבר

פרקטז - רשמים מהעבר דב נייגר בזמן שנהגו ללכת ממגרש החנייה למשרד מס הכנסה, היה דב נייגר, שהיה בעבר נציב מס הכנסה, אומר למשה שמן הראוי היה למנותו כראש העיר של טבריה. זאת משום שבדרך הקצרה שפסעו, כל עובר ושב עצר לברך אותו. דב נפעם מהפופולאריות של משה בקרב תושבי הע יר.

כל מי שחלף לידו עצר לברכו. דב נייגר, נציב מס הכנסה. כאשר פרש היה לעורך דין לענייני מס הכנסה ומע"מ, שימש למשה עורך דין מטעמו בענייני מס הכנסה ומע"מ. חבר טוב. התמונה בעת ביקורו במשרד של משה בחוף השקט הרבי מלובביץ הרב קרמר סיפר למשה שכל הקלטות שצולמו בחוף השקט בזמן סיום לימודי הרמב "ם, מגיעות לרבי מלובביץ .

פירוש הדבר היה שהרב יודע היטב מה נעשה בחוף השקט . טקסי הסיום נערכו בחוף השקט כתרומה של משה למפעל לימודי הרמב "ם. בכל מפגש כזה השתתפו כחמש מאות איש . בכל פעם שצולמו טקסי הסיום של המשתתפים , עותק מהקלטות נשלח לרבי מלובביץ. כאשר ביקר משה בא רה"ב ידע ש הרב קרמר ביקר בעבר אצל הרבי מלובביץ, והחליט לנסוע לברוקלין , כדי לראות אותו.

היה זה ביום שישי ונאמר לו שהרב מ קבל אורחים רק ביום ראשון . משה השיב שכדאי ללכת בכל זאת ויהיה מה שיהיה . ינסו את מזלם . הם עלו על מונית עם בני זוג נוספים מבאר שבע ונסעו ביחד לברוקלין לראות את הרב. משה היה בהרגשה שהוא כבר ימצא את הדרך איך לראות אותו.

כשהגיעו לברוקלין שאל משה את אחד מתלמידיו של הרב, איך אפשר לפגוש אותו. התלמיד השיב שבשעה עשרה לשלוש בדיוק, הרב הולך לבית הכנסת, ועובר בדרכו במקום שהצביע עליו. "אם אתה רוצה לפגוש אותו, תעמוד בשעה הזו בדרך שבה הוא יעבור," הציע התלמיד. משה לא ויתר.

יחד עם הנלווים איתו החליט להמתין במקום מהשעה שתים עשרה ועד שהרב יגיע. בדיוק בשעה שציין התלמיד , הופיע הרב ועבר במקום בדרכו אל בית הכנסת. משה בירך את הרב לשלום והרב השיב לו בברכה , "שלום יהודי , מאיפה אתה?" "מישראל," השיב משה, מופתע מהפנייה הישירה של הרבי אליו.

"אם אתה רוצה להתפלל איתנו מנחה, אז בוא איתי," הוסיף הרבי. משה המופתע הלך עם הרב לבית הכנסת והתפלל איתו מנחה ביחד עם הבחור שנלווה אליו. בקומה השנייה בבית הכנסת נכחה נורית אשתו יחד עם האישה של חברו מבאר שבע . משה חזה כיצד הרב הלהיב את המוני המתפללים.

היה זה בשבילו אירוע מלהיב וחד פעמי. כשחזרו הביתה , עבר משה בצרכנייה של יהודים וקנה משם אוכל ויין לקידוש, והחליט להישאר בבית למשך כל השבת עם הקדושה שקיבל מהרב, לפחות עד יום ראשון. היום משה זוכר את האירוע יוצא הדופן הזה , כאילו היה היום. חרות בראשו לעולם.

כשחזר משה לארץ וסיפר לרב קרמר על המפגש רווי החוויות שהיו לו עם הרבי מלובביץ , שאל אותו הרב קרמר : " למה לא אמרת לו שאתה הוא המארח של כל המפגשים ללימודי הרמב"ם." כי תעביר ממשלת זדון בבית הכנסת 'אוהל יעקב ולאה ' שברחוב אוהל יעקב , נהג להתפלל שלמה כהן, מנהל בנק לאומי, אביה של נאוה, שנישאה לאהוד ברק. בחגים כיפורים ובראש השנה, יש מתפללים רבים. באחת התפילות אומרים : ״וכל הרשעה כולה כעשן תכלה.

כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ״. משה אמר את המשפט הזה לפני אהוד ברק, ושמע אותו אלי ענתבי, מזכיר העירייה. "איך אתה אומר דבר כזה?," אמר למשה. "אם זו ממשלת זדון צריך להסיר אותה מעלינו ," השיב לו משה . הוא אמר את שהיה על ליבו ושמע אותו אהוד ברק שנכח בבית הכנסת.

החרדי התימהוני בתקופה מסוימת כשהיה יום האזכרה של הרב ישעיהו הלוי הורביץ , מחבר השל "ה, ביום ה -33 לעומר, הגיע משה למלון לאחר נסיעה ארוכה ופגש אדם דתי חרדי . הדתי יצא מן המלון בשעת ערב . משה שאל אותו למעשיו והדתי השיב לו שעשה טבילה בכינרת. באותה הזדמנות שאל אותו אם הוא נוסע העירה.

משה השיב לו בחיוב. "אתה יהודי?" שאל הדתי החרדי. "כן," השיב משה והוסיף: היום יום ה-33 לספירת העומר." מתוך הנחה שאין הוכחה טובה יותר מהפגנת הידע שלו לאשר שיהודי הוא. "אולי תיקח אותי לקבר רבי מאיר," ביקש הדתי. "עכשיו כבר השעה שמונה בערב. הכול סגור שם." הדתי ביקש ומשה נאות לבקשתו ונסע עימו לקבר רבי מאיר.

במקום מצא הדתי נרות והדליק אותם במתחם הקבר. "האם תוכל להסיע אותי לקבר הרמב"ם, לשל"ה הקדוש?" משה הסיע אותו לקבר הרמב "ם ומשם המשיכו לבקשתו הנוספת גם לקבר רבי עקיבא. בסופו של הסיור שאל משה את הדתי היכן הוא ישן, שהרי הלילה מתקרב ועוד מעט חצות. "איני יודע .

אלך לבית של דוד דרלי ," השיב לו . משה ידע שדוד דרלי באמריקה ולא יעלה על הדעת שהבחור הזה ילך לביתו בשעה כה מאוחרת בלילה כשבבית נמצאת רק אשתו. מה יגידו השכנים ? דבר כזה בהחלט לא מקובל. לאחר שיחה קצרה ביניהם משה התקשר למלון שלו לבדוק אם יש חדר פנוי בשבילו.

"האם המלון טוב?" שאל הדתי. משה הופתע מעצם השאלה. לבחור אין מקום לישון והוא מעז לשאול אם המלון טוב או לא טוב . בסופו של דבר שיכן אותו במלון ונתן לו את הסוויטה האחרונה שהייתה פנויה באותו לילה. הייתה זו סוויטה עם ג'קוזי. משה הסביר לו שבמלון יש בית כנסת ויש שם טלית ותפילין .

הבחור לן במלון . למוחרת בבוקר אכל ארוחת בוקר ולפני שעזב את המקום השאיר למשה מכתב שבו תיאר בפניו שפגש אדם צדיק כמוהו. כעבור תקופה מסוימת נפטרה האישה של דוד דרלי ומשה הגיע לביתם לניחום אבלים בזמן שישבו שבעה . הוא ישב ליד דוד דרלי וסיפר לו את הסיפור המוזר שקרה לו עם הבחור הדתי התימהוני.

תוך כדי השיחה עם דוד דרלי נתקבלה שיחת טלפון מארה "ב ועל הקו היה הבחור הדתי . דוד דרלי אפשר למשה לשוחח איתו ובשיחה אף הזמין אותו לבקר שוב אצלו כאשר יגיע ארצה. זאת הייתה דרכו של משה . תמיד כיבד את המקומות הקדושים ואת היהודים שעסקו בקדושה. אבו רוזה אבו רוזה ואשתו מרים היו השכנים להורים של משה בשכונת מימונייה.

משפחת אבו רוזה הייתה משפחה ענייה , היה להם מחסור באוכל ובלבוש . ישנם סיפורים שרק מאוחר יותר נודעו למשה במקרה מאימו ומאנשים אחרים. למשפחה אבו רוזה הייתה בת מוצלחת בלימודים ותמיד ניסו להלביש אותה בבגדים יפים כדי להסתיר את עוניים. באחד הימים באה האם מרים וסיפרה לאימא של משה שהמשפחה האשכנזית של מלון 'גני מנורה', זאב ואחרים רוצים לבוא אליה הביתה לבקש את ידה של בתה .

היא אמרה לאימו שאין לה כלים בבית , לא סכו "ם ולא אוכל. איך תוכל לארח אותם ? הסתבר למשה שאימו חשבה על המצב והשיבה למרים שלא תדאג. "אני אבוא באותו יום בבוקר ואביא הכול מוכן, כל מה שצריך, גם כלי אוכל וגם אוכל." כך היה. אימו בישלה אוכל ודאגה לכול, ממנה ראשונה ועד למנה האחרונה.

המעשה הזה נודע למשה כשאימו הייתה כבר בגיל מאה. ברוב צניעותה, אף פעם לא סיפרה את זה קודם. היה זה מתן בסתר . הנערה היפה התחתנה וכיום ילדיה בארה "ב. בני המשפחה חיים בבית יהודי מפואר באושר ובעושר. יחזקאל מורד יחזקאל מורד , איש עסקים טברייני , בעל חברה גדולה לעבודות עפר ופיתוח.

כאשר משה עסק בניהול 'החוף השקט', החשבון העסקי שלו היה בבנק לאומי. מנהל הבנק, שלמה כהן, ביקש ממנו להביא לו לקוחות לבנק. משה נענה לבקשתו ודאג להביא לו אנשים רבים שפתחו שם את חשבונותיהם. היו אלה אנשי עסקים, כמו משה מלמה, ראובן מילשטיין ואחרים. באחד הימים קבע משה פגישה עם המנהל והביא עימו את יחזקאל מורד שהיה בתחילת דרכו , כקבלן צעיר לעבודות עפר .

בפגישה עם מנהל הבנק נכחו גם בעלי תפקידים בכירים מהסניף. מנהל הבנק הצביע על יחזקאל מורד ושאל את משה מי האיש. "חבר שלי, שעובד בעבודות עפר," השיב משה והוסיף, "אני מבקש ממך שתיתן לו חמשת אלפים לירות אשראי בחשבון." "אבל מי האיש ?" המשיך לשאול מנהל הבנק .

הוא רצה לדעת ככל האפשר פרטים נוספים עליו. באותה עת היה יחזקאל מורד אלמוני. "הוא מטבריה , גר בשיכון ג ." כששמע מנהל הבנק שמדובר על בחור משיכון ג, לא רצה להמשיך עוד בשיחה. "אלה לא לקוחות טובים," אמר למשה. "אתה לא יכול לעשות לי דבר כזה. אני הבאתי את האיש במיוחד אליך." אבל מנהל הבנק התעקש ורצה לדעת פרטים נוספים על הוריו של הלקוח החדש.

"אבא שלו נפטר ואימא שלו עקרת בית. הם משפחה של עולים חדשים." דבריו של משה הספיקו למנהל הבנק ובהחלטה מהירה השיב שאין לו כל עניין לפתוח לו חשבון בבנק . הוויכוח התלהט ואז משה אמר ל מנהל הבנק בקול שלא משתמע לשתי פנים, "אם לא תפתח לו חשבון , אני אסגור אצלך כמה מהחשבונות שלי ." מנהל הבנק ראה את רוגזו של משה והתרשם ממנו, עד כמה הוא רוצה לעזור לידידו.

"אם תחתום לו על ערבות בלתי מוגבלת בסכום , נפתח לו חשבון ," התרכך מנהל הבנק . משה הסכים , חתם על הערבות ויחזקאל מורד יצא עם חשבון בבנק הנושא אשראי של עד חמשת אלפים לירות . קודם לכן , לפני השיחה עם מנהל הבנק אמר יחזקאל מורד למשה שיש לו חשבון בבנק הפועלים שבשיכון ג, ושם אין לו אשראי ולו אפילו ללירה אחת.

לימים כאשר יחזקאל מורד הגיע לגיל שישים והיה כבר מבוסס כלכלית ועתיר נכסים, ערך מסיבת יום הולדת ובין המוזמנים היה גם משה. רצה הגורל ומשה ישב עם מנהל בנק לאומי שהיה באותה עת, דני מאיר. הוא סיפר לדני מאיר את הסיפור על האשראי ליחזקאל מורד. בשורה אחת לפניו ישבו שלמה כהן ואשתו .

לפני המוזמנים הוצגה מצגת על הקיר ובה נראה שלמה כהן מופיע ומספר : 'בא אליי בחור צעיר , פתחתי לפניו את הבנק ונתתי לו מה שרצה'. משה פנה אל שלמה שישב שתי שורות לפניו ואמר לו: 'הרי שנינו יודעים שהסיפור לא מדויק '. באותה עת עבר לפניהם יחזקאל מורד , ומשה קרא לו , מנהל הבנק אמר לדני מאיר , מנהל הבנק הנוכחי : " איך בכל זאת הסכים?" השיב משה: 'איימתי עליו שאעזוב את הבנק, אם לא יסכים'.

השיב לו: "דע לך שבזמנו, אם משה היה רוצה, היה קונה את כל הבנק'. באחד הימים נסע משה עם יחזקאל מורד לתל אביב והתארח איתו במלון על חשבונו . היו לא מעט מקרים כאלה , ולא מעט נושאים שבהם משה ויחזקאל עזרו זה לזה. אולי יחזקאל שכח חלק מהם. יחזקאל מורד ביצע למשה את עבודות העפר בחוף השקט ומשה מצידו דאג שיחזקאל יקבל את העבודה נגד מתחרים אחרים, כמו מפעלי עמק הירדן.

הוא השתדל שהוא יקבל את העבודות ואכן קיבל. באותם ימים פורסמו מכרזים לעבודות עפר ו משה עזר ליחזקאל לזכות בעבודות. היה גם עניין של יחזקאל מורד במס הכנסה וגם שם משה עזר לו, במסגרת היחסים שהיו לו עם המשרד. אחד החברים של יחזקאל מורד , ששמע את הסיפור בעניין הבנק , אמר למשה: " מה שעשית בעניין פתיחת החשבון ליחזקאל מורד עם הגדלת האשראי, היה מעשה גדול .

אתה פתחת לו דלת בתחילת דרכו , והוא צריך להעריך את זה מאוד מאוד." חבר נוסף של יחזקאל אמר פעם למשה: "אני יודע מיחזקאל מורד, בדיוק את מה שעשית בשבילו בימים ההם." באחד הימים במפגש אקראי עם יחזקאל מורד, נשאל אם נכון הסיפור בעניין הבנק . יחזקאל השיב שכן , זה נכון , והוסיף: " מה שאמר משה זה מדויק, אבל גם אני עשיתי לו טובות , נתתי לו כס ף לשלם בעבור הגדלת חיבור החשמל למלון שלו." וזה היה נכון. משה מכר באותה עת ליחזקאל את 'בית הפרי והפיצה' שברחוב הבנים.

הנכס היה בטאבו על שמו ובבעלותו . הוא מכר אותו במחיר מוזל יחסית . העדיף את יחזקאל מורד, הוא הבטיח לו וקיים את הבטחתו. העדיף אותו על פני אחרים שעמדו בתור ורצו לקנות את המקום. משה לא התמקח איתם כדי להעלות את המחיר, אלא פעל לפי הסיכום שהיה לו עם יחזקאל, וכך שילם בשעתו על חיבור החשמל.

כשהמשרדים של יחזקאל היו ברחוב הגלבוע בבניין 'חמת', הוא נזקק למגרש חנייה לרכביו . המשרדים שלו היו בסמוך למגרש שבבעלו ת המשפחה. משה אישר ליחזקאל להחזיק את כל רכביו על המגרש וגם לבנות סככה למכוניות שלו. יחסי החברות היו כה טובים מאוד ביניהם. באחד הימים, כאשר יחזקאל מורד פנה למשה וביקש את עזרתו ברכישת חמישה טרקטורים , משה לא היסס ובא לקראתו .

המכרז התפרסם באחד היישובים בדרום, באשדוד או באשקלון. יחזקאל שאל אותו אם יש לו עורך דין בתל אביב שיוכל לסייע לו ברכישה. משה נתן לו את מספר הטלפון של בן דודו שמואל אוחנה. יחזקאל נסע לתל אביב ונפגש עם שמואל שסייע לו בכל תהליכי הרכישה עד לזכייתו המלאה במכרז.

בסיום העסקה רצה יחזקאל מורד לתגמל את שמואל אוחנה על עזרתו שבלעדיה לא היה זוכה במכרז . אבל הופתע כשמואל השיב לו : " אם משה שלח אותך, לא מגיע לי שום דבר, תהנה ותצליח." לפני כשנתיים נפטר שמואל בן דודו . משה לא הודיע ליחזקאל על פטירתו משום שלא רצה להטריח אותו להשתתף בהלוויה שנערכה בערב חג.

כשיחזקאל שמע על פטירתו של שמואל , השיב שלוּ היה יודע על פטירתו , היה נוסע להשתתף בהלוויה שלו, משום שהייתה לו אליו הערכה רבה. *** אירוע בגרמניה בשנות השבעים , בדרך מישראל לארה "ב, שהה משה בגרמניה . בערב גזבר העירייה וחלק מחברי הקבוצה שהיו עימו , הלכו למועדון לילה .

הקבוצה הייתה בדרכה לארה"ב לביקור רשמי בעיר אלנטאון, העיר התאומה של טבריה. במועדון הלילה היו הופעות שונות וזמרים ששרו לפני הקהל על הבמה. בין היתר היה מופע של שני להטוטנים איטלקיים . במסגרת המופע שלהם ביקשו מתנדב מהקהל. היות ומשה נמנה על הצעירים שבין חברי המשלחת, האיצו בו להתנדב ולעלות על הבמה.

הלהטוטנים דיברו באנגלית ובמועדון שררה אווירה של בידור . משה מצא את עצמו יושב על כיסא על הבמה. בין צחוק ולקולות הצחקוקים של חבריו, שני האיטלקים החלו לטפל בו. האיטלקים החזיקו בידיהם בקבוק עץ גדול וכבד שמשה לא הבין מה יעשו בו. תוך כדי הסבר לקהל באנגלית, נעצו סיגר עץ גדול בפיו.

הרכיבו על פניו משקפי עץ גדולים ועל ראשו הניחו כובע מיוחד שעליו בלט מוט עץ קצר. בעוד הקהל מריע מצחוק ומשה מנסה להבין את כללי המשחק , שבו שיתפו אותו , ראה ששני האיטלקים עמדו משני צדדיו, במרחק מטרים אחדים ממ נו. תוך רגעים ספורים החלו להשליך את בקבוק העץ איש אל רעהו כשמשה יושב באמצע ולא מבין מה חלקו במשחק.

בתחילה הוא נהנה מההתמסרות ביניהם כשהם משליכים זה לעבר זה את הבקבוק. בהדרגה הרגיש שהבקבוק במעופו מיד ליד , הולך ומתקרב אליו . כשראה שהבקבוק פגע במוט העץ שהיה מונח על כובעו, 'נפל לו האסימון'. מעתה היה ברור לו שהוא ממש בסכנה . שני האיטלקים מנסים להסיר מעליו את הסיגר ואת המשקפיים שעל פניו בעזרת השלכת הבקבוק האימתני.

רק המחשבה שמא הבקבוק יפגע בו, גרמה לו לצמרמורת. מה יהיה על פניו עם המשקפיים ? היו אלה רגעים נוראיים עב ורו. האם מישהו בכלל הבין שהוא רואה בעין אחת בלבד? מצד אחד לא רצה לצאת כ'לוזר' ולהפסיק את ההצגה שכולם נהנים ממנה , אבל מצד שני , הוא חש בסכנה מוחשית ואמיתית.

בעודו מלא מתח ומהרהר בהשלכות של מעשה הלהטוטים הזה , ראה כיצד האיטלקים מצליחים בהשלכות הבקבוק להסיר מעל ראשו את מוטות העץ בזה אחר זה . לא נותר למשה , אלא לעצור את נשימתו ולקרוא 'שמע ישראל', מה שיהיה יהיה. אולי זה הגורל שנכון לו. הוא לא הפסיק את המשחק ושיתף פעולה עד לסופו לכל תשואות הצופים , ורק בליבו נשאר החשש הכבד.

אנשי המשלחת צפו בו ונהנו . כולם היו בכירים מ עיריית טבריה , אנשי ציבור מהעיר . מאוחר יותר , כששבה המשלחת מאלנטאון , דאג משה לארח אותם בחוף השקט , עם כיבוד ושתייה כיד המלך , אבל בלי בקבוקי עץ שמושלכים באוויר ומהווים סכנה... הפקידה הראשית בחוף השקט מרים, הפקידה הראשית בחוף השקט , נקלעה למשבר כספי .

יום א חד התקשרה אליו והודיעה לו שאינה יכולה להגיע לעבודה, כי עשו לה עיקול. יש לה מעקלים בבית בגלל חוב של 10,111 שקל. משה שאל אותה מי המעקל והיא השיבה "מויאל", שהיה בעל חברה להלוואות בריבית . היא סיפרה למשה שקיבלה הלוואה של 9,111 שקל ושילמה ממנה כבר 1,111 שקל והחו ב שנותר לה עומד על 10,111 שקל, כולל ההצמדות והריביות .

משה לא שכח איך בצעירותו ניסה לעבוד במס הכנסה כמעקל. זכר עד כמה כאב לו כשראה את בתיהם הדלים ואת מצבם הכלכלי של אלה שנגזרו עליהם העיקולים. הוא החליט לעזור לפקידה הראשית שלו. הוא התקשר למויאל ואמר לו שהוא בא להיפגש עימו. בשיחה איתו הבין שריבית הפיגורים של מרים אקוקה הכפילה את עצמה , עד כי החוב הגיע לסכומים ענקיים.

משה סיכם עם מויאל שישלם לו סכום נוסף של כ-1,111 שקל על החוב הראשוני וגומרים את החוב באותו הרגע . כך בעזרתו נמנע ממרים לשלם את הסכום הגדול שבעטיו בא ו אליה המעקלים . משה אכן שילם את הסכום למויאל ולמרים דאג שתחזיר אותו בתשלומים חודשיים ללא ריבית, תוך ניכויים ממשכורתה.

*** אמרגן לתעודות מזויפות יום אחד פנה למשה אמרגן בשם אבן חן ואמר לו שאם הוא רוצה תעודה של מהנדס, או של רופא, הוא יכול לתת לו. משה המופתע שאל לפשר הדבר. "כדי שתוכל לתלות את התעודות במשרד ולשים שלט מתאים בכניסה , זה יקנה לך כבוד. יעלה לך בסך הכול 113 דולר." משה השיב לו שאין לו כל עניין בכבוד השקרי הזה .

מאוחר יותר נודע לו שלא מעט אנשים בטבריה קיבלו תעודות מזויפות כאלה והוא שמח שלא נמנה עימם. *** מנהל בנק דיסקונט משה נהג להיפגש עם מנהל בנק דיסקונט. מדי פעם היו מתאספים הוא ואלי דורה יחד עם הסגן שלו אריה ואנשים מכובדים נוספים מטבריה כמו מאיר סמאג'ה, איש ציבור וידען גדול בתורה .

במפגשים נהג סמאג'ה לספר להם על החגים ועל ענייני היום . הם נהגו לאכול יחד א רוחות צוהריים במסעדה של אבא שלו, או בחוף השקט. באחד הימים ישבו יחד ו מאיר סמאג'ה סיפר להם על חג מסוים , איך ולמה ופרשנויות על מה שנכתב עליו בתורה. באותו הזמן בצד המסעדה ישב אבא שלו עם יוסף בהלול.

יוסף בהלול שאל למעשיהם והם סיפרו לו. מרגע זה הצטרף אליהם ושמע את הפירושים של מאיר סמאג'ה. בתום דבריו של סמאג'ה אמר לו בהלול שהוא מבקש ומורה להם שבכל מפגש כזה יקראו לו, כי הוא רוצה לשמוע את הדברים המרתקים שהושמעו על ידי מאיר סמאג'ה. מאיר סמאג'ה היה אחד האישים החשובים והמוערכים בטבריה.

היה איש חכם ומלומד בתורה. פעם אף הציעו לו להתמודד על תפקיד הרב הראשי. כשהיה משה בארה "ב בשנת 3320 במסגרת ברית הערים התאומות טבריה ואלנטאון, נפטר מאיר סמאג'ה באופן מפתיע. בקבוצת המשלחת ידעו על האסון, אבל גם ידעו על החברות העמוקה שבינו לבין משה, לכן שמרו את הידיעה על מותו בסוד ולא סיפרו לו .

הם חששו שמא הוא יפסיק את הסיור וישוב ארצה. כשנודע הדבר למשה הצטער מאוד. *** ציון בהלול ציון בהלול היה ממשפחה ותיקה בטבריה , היה איש עשיר ולו ארבעה בנים מוכשרים . אחד מהם , יוסף, היה ממקימי בית המשפט בנצרת ולימים נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. היה בעל אישיות מרשימה.

הבית של ההורים של משה היה הבית של החתן של ציון בהלול ברחוב תל חי. הוא היה בעל מגרש ברחוב הגלבוע. בני משפחת אוחנה קנו את החלק של חכם רבנו אבולעפיה והיו שותפים לבהלול. "זה היה כבוד להיות שותף עם ציון בהלול," אמר משה. בני משפחת בהלול היו פעילי ציבור, החתן של ציון היה פרקליט מחוז חיפה.

בני המשפחה האחרים היו תמיד בוועד הקהילה של טבריה , ברבנות ומילאו תפקידים בעלי השפעה בעירייה. ציון בהלול עזר למשפחת אוחנה בבניית 'החוף השקט'. למשפחת בהלול הייתה טחנת קמח ברחוב גדוד ברק והיא שייכת ל בני המשפחה אולי עד היום, על אף שמזמן אינה פועלת.

פעם היו מייצרים בה קמח ומפיצים אותו בטבריה ובאזור הצפון. היום הטחנה סגורה והמקום מושכר. בהלול עזר לחוף השקט גם במימון ההשקעות שם. משה העריך אותו כאדם מעניין ומלומד. הצעה מפתה שנדחתה בתקופת מלחמת יום הכיפורים כשהמצב במדינה היה קשה והאווירה הייתה מתוחה, הציבור כולו היה בתחושה קשה שמשהו נורא קרה וביטחון התושבים אינו עוד כפי שהיה קודם.

חברים מסוימים של משה הגיעו אליו והציעו לו בפשטות לרדת מן הארץ ולעבור למדינה אחרת. "אתה בעל נכסים ואיש עסקים גדול , תמכור את רכושך וצא מן הארץ , למען ביטחונך וביטחון משפחתך." משה השיב להם: "אם המדינה שלי נדונה לכיליון, הרי שאין לי כל מקום בחוץ לארץ. אם כך ירצה הגורל, אני ובני משפחתי נישאר בארצנו." *** משה, אימו וביקור בכותל באחד הביקורים של משה בירושלים , כשהיה בכותל המערבי , צלצל לאימו.

באותה שנה מלאו לה מאה שנים. משה: " אימא, אני נמצא כרגע בסמוך לכותל המערבי . אם את רוצה לבקש משהו, תבקשי. זה המקום הכי קרוב לשמיים ולקדוש ברוך הוא." אימו השיבה: "משה, אני מבקשת שתתפלל בשבילי. אולי הקדוש ברוך הוא שכח אותי. אני מחכה לו, ואני עייפה.

אולי הגיע הזמן שייקח אותי, כי קשה לי מאוד." משה: "אימא, כשהקדוש ברוך הוא ירצה לקחת אותך, הוא יבוא אלייך. בינתיים את תבקשי מה שאת רוצה ." אימו ביקשה מבנה שיעשה כרצונו ויברך את ילדיה , את נכדיה ואת כל משפחתה באושר , בהצלחה ובאריכות ימים. כעבור כשנתיים מאותה שיחת טלפון הלכה אימו , רחל אוחנ ה, אל עולמה בשיבה טובה.

הביקור בפולין במסגרת ארגון 'סקול', השתתף משה במשלחת מיוחדת שיצאה לסיור במחנות ההשמדה בפולין. ארגון "סקול" הינו ארגון תיירות בינלאומי בעל השפעה רבה בתחום התיירות בכל רחבי העולם, ומונה אלפי חברים. מדי שנה עורך הארגון כנסים ואספות בע רים שונות ברחבי העולם .

קיים שיתוף פעולה פורה בין הארגון לבין עיריית טבריה. אחת הוועדות של הארגון התקיימה בטבריה ומשה זכה לארח את החברים בה בחוף השקט. האירוח מצא חן בעיניהם . היה זה אירוע מוצלח של סוף שבוע ארוך. בזמן שהות המשלחת בפולין , קרא משה קדיש ואשכבה בכל המחנות שביקרו בהן.

חברי המשלחת ביקשו ממנו והוא נענה ברצון. בימי הביקור, היו חברים שהלכו בערבים החופשיים שלהם , לבלות במועדונים שונים , כמו מועדוני לילה ומועדוני חשפנות , אבל משה הסתגר במלון ולא יצא לשום מקום . מצב רוחו השתנה מאווירת הביקור במחנות , והוא לא שכח לרגע שאשתו נורית, בת למשפחה שעברה את השואה.

על כן בחר להישאר במלון ו נמנע מכל פעילות שהיה עימה בידור או בילוי עם חבריו. *** בית כנסת'אבולעפיה' משה קיבל פנייה מוועד בית הכנסת 'עץ חיים ', בפנייה ביקשו ממנו תרומה לבית הכנסת. עשרה כוכבים על האירוח בכנס השנתי של 'סקאל' בחוף השקט בית הכנסת 'עץ חיים ' נבנה בטבריה בשנת 1330 על ידי הרב חיים אבולעפיה, מחדש הישוב היהודי בעיר, ונקרא על שמו.

בית הכנסת הוקם על שרידי בתי כנסת קדומים יותר ובהם בית כנסת שהתפלל בו האר"י הקדוש. חברי ועד בית הכנסת , יוסי רווח , סבג ושלמה , ביקשו ממשה תרומה לרכישת לוחות שיש להצבה על הקיר של ארון הקודש . נדרשו להם לוחות שיש גדול באורך של 30 מטר וברוחב של מטר לחיפוי הקיר המזרחי.

באותה עת היה משה בתהליך בנייה של המלון הגדול ב חוף השקט . הוא בדק עם אנשי הבנייה שלו שעבדו עם מנהל העבודה ונאמר לו שיש להם עודף של שיש ואפשר לת ת ממנו לבית הכנסת . משה דאג שלוח השיש שתרם יגיע ליעדו עם כל התוספות הנדרשות לבנייתו. כעבור כשלושה שבועות שוב פנו אליו חברי הוועד וביקשו, אם אפשר, לקבל חתיכת שיש נוספת ברוחב של מטר לכל אורך הקיר.

בהמשך פנייתם נפגשו איתו ובשיחה אמרו לו שמוטב היה אם היו בונים את השיש לאורך כל הקיר שזה בערך 30-10 מטרים נוספים. כשהם מודעים לעלות השיש הציעו למשה לשתף בתרומה את חבריו לעסקים. "אולי תשתף את יחזקאל מורד, את יוסף ורדי ואנשים נוספים מעשירי טבריה, על מנת שכל אחד מהם יתרום את חלקו." השיב להם משה : " אני בדקתי את הנושא ור איתי שיֵּש לי מספיק שיִש שהבאתי מפורטוגל לבנייה בחוף השקט .

אני לא אפנה לחבריי , אני מוכן לתרום את כל השיש לבדי, בתנאי שתקצו לי מרצפת אחת בבית הכנסת שבה יצוין שהתרומה ניתנה על ידי משפחת אוחנה לעילוי נשמת אביהם שלמה אוחנה." כך בדיוק קרה. משה תרם את השיש לכל הקיר, והמרצפת מנציחה עד היום את אביו שלמה אוחנה. אביו שלמה אוחנה התחתן בבית הכנסת הזה .

כל המשפחות שלו ושל אֵּחיו גרו במרחק קצר מבית הכנסת . מסיבת בר המצווה של אביו הייתה בבית הכנסת וכך גם כל השמחות של ילדיו ואֵּחיו . אם יש סיכוי , ולו אפילו סיכוי קטן , שאביו בודק ורואה מלמעלה שבנו תרם למקום הזה, והנציח את שמו, הרי שללא ספק ימצא המעשה חן בעיניו.

כך הרגיש משה לאחר התרומה. אשר יעיש בין משפחת אוחנה לבין משפחת יעיש היו יחסי חברות קרובים . שתי המשפחות היו גם שותפות בחלק מהעסקים. באותה תקופה מרכז הבילו יים היה באזור בתי הקולנוע 'אביב' ואלישבע', שם נהגו להתאסף צעירי העיר . באחד הביקורים שלו במקום , פגש משה את אשר , בן למשפחת יעיש , שלימים יכהן כסגן ראש העיר .

אשר יעיש היה בגיל עשרים בערך , עדיין בשירותו הצבאי. הוא נראה ליד בית הקולנוע עם חברתו פנינה, שלימים תהיה אשתו. אשר החזיק בידיו סיגריה. העישון שלו לא מצא חן בעיני משה והוא לקח לו את הסיגריה מהפה , כיבה אותה ומעך אותה ברצפה . אבל הוא לא הסתפק בזה והוסיף לאשר סטירה בפניו .

אשר ההמום השיב לו : " דוד, משה ליד השיש להנצחת אביו בבית הכנסת ע"ש אבולעפיה בטבריה תודה." ושום מילה נוספת . החברה של אשר שהייתה עדה לאירוע המביש שאלה אותו: "מי זה שהעז כך לסטור לך?" השיב לה יעיש: "זה שכן שלנו." "אז באיזו רשות סטר לך?" "יש לו זכות. הוא דואג לי, לא לסיגריה," השיב לה אשר.

משה זכר את אשר יעיש ואת משה יעיש כאשר היו בני 40-90 משתתפים במשחקי האגרוף . הם נהגו להתחרות במשחקי אגרוף לראווה לקהל . זאת הייתה הסיבה שהעישון שלו לא מצא חן בעיניו . איך יכול ספורטאי טוב לעשן סיגריות? בהמשך דרכו הספורטיבית הפך יעיש לשחקן כדורגל מוכר בהפועל טבריה.

*** הסיפור על אנדרי באחד הימים נקרא משה לשירות מילואים בחיל הים בבת גלים שבחיפה. באותה עת עבד אצלם במסעדה מלצר יהודי צרפתי, בשם אנדרי. נאמר למשה שאנדרי קיבל הלוואות מגיסו על חשבון פיצויים שהיה אמור לקבל מגרמניה. חובותיו לגיסו הגיעו לסכום של 113 עד111 אלף שקל.

עם תום המילואים נסע משה למסעדה שבה עבד אנדרי בכרמל בחיפה וביקש ממנו לפרוע את חובו. הוא ביקש ממנו לצאת איתו ל רגע אל מחוץ למסעדה וכשעמד מולו ראה שעל צווארו תלויה שרשרת זהב עם מטבע גדולה. ללא מילים לקח לו אותה. שאל אותו מה יש לו עוד בכיסיו. אנדרי השיב לו שבכיסיו היה הפדיון של המסעדה שהסתכם בכמה אלפי שקלים.

"מה עם החוב של גיסי?" שאל אותו משה . אנדרי השיב שעדיין לא קי בל את הכסף המגיע לו מגרמניה וכאשר יגיע, יחזיר מייד את חובו. משה לקח ממנו את הפדיון שהיה בכיסיו ואת שרשרת הזהב עם המטבע וגם את שעון הזהב שענד על ידו. "כשתחזיר את הכסף תקבל אותם בחזרה." אמר לו.

אנדרי השיב לו : " עכשיו נשארתי בלי פדיון הקופה . הכסף שייך לבעל הבית שלי . הוא יזרוק אותי מהעבודה . אני יכול למות ואף אחד אפילו לא ישאל עליי." רחמיו של משה נכמרו עליו. הוא הבין את מצבו וויתר לו. להפתעתו של אנדרי, משה החזיר לו את כל פדיון הקופה ואת שרשרת הזהב עם השעון שלקח ממנו .

לאחר שיחה קצרה ביניהם כשמשה הבין לליבו של אנד רי, העניק לו הלוואה קטנה נוספת בסך של חמישים שקל. היום משה לא זוכר אם אנדרי החזיר לו את אותה הלוואה . מה שהוא זוכר מאנדרי שהוא נסע לאנגליה, והתחתן שם עם אישה שהיה לה מלון קטן. כשהיה מגיע לעיתים לארץ היה תמיד מחפש את משה , כדי להודות לו על העזרה הבלתי צפויה שקיבל ממנו בעבר.

משה זוכר מקרה דומה כאשר הלך לבקש החזר חוב מסוכן נסיעות שלא עמד בהתחייבותו. הוא הלך אליו לבית והסוכן בכה בפניו שאין לו איך לפרוע את החוב . גם במקרה זה משה ריחם עליו והמתין עד שהחוב נסגר בדרך כלשהי. נראה שאותה תקופה קצרה שבה עבד כמעקל במס הכנסה, נתנה בו את אותותיה.

*** משה ואפי איתם באחד הימים קיבל משה הזמנה מהרב יצחק דוד גרוסמן שקיבל פרס ישראל. טקס חלוקת הפרס נערך בכפר המכבייה בתל אביב. היו שם אורחים רבים וביניהם הנשיא שמעון פרס וגם אפי איתם חבר הכנסת והשר . כאשר לחץ את ידו של אפי איתם אמר לו ששמע הרבה אודותיו ו זמן רב חיכה להזדמנות להיפגש איתו פנים אל פנים.

עניין אותו איך איש דתי גר בקיבוץ עין גב ששם אוכלים מאכלים לא כשרים. "אני לא מבין איך הסתדרת ." אמר לו משה , כששוחחו על הקיבוץ החילוני. "במסעדה של הקיבוץ האוכל כשר. אני הסתדרתי." השיב לו אפי איתם ושאל: "איך יש לך ידיים חזקות כאלה. אף אחד לא לוחץ לי את היד ככה.

אתה לוחץ בצורה מרשימה." משה השיב : " אני רוצה לספר לך שבזמנו הייתי לוקח חמצן או אוויר דחוס ולוקח איתי את אחותי או מישהו אחר , הייתי מסתובב סביב המזח שלכם בעין גב . יש שם דגים מושטים והייתי תופס חמישים ק "ג תוך חצי שעה והולך הביתה עם שלל הדגים." משה זכר אירוע לא נעים בעין גב. באחד הימים כשהגיע לשער הכניסה לקיבוץ מצא אותו סגור.

השומרים שעמדו בכניסה אמרו לו שקיבלו הוראה לא לאפשר לו להיכנס . משה השיב להם שאי אפשר לבלום ממנו ללכת לכינרת, אבל הם אמרו שהדגים שלהם, התעקשו ולא אשרו לו להיכנס. באותו יום הגיע לקיבוץ עם מכשירי הצלילה שלו שהיו מועמסים על הרכב. לשווא ניסה להסביר לשומרים שהכינרת הינה נכס שכל אחד יכול להגיע אליו ולא רכוש בלעדי של הקיבוץ, אבל ללא הועיל.

*** שמחה עבו בהילולה של רשב"י, ניגש משה לשמחה עבו, אימא של חמו של יחזקאל מורד, כדי לנסוע איתה להילולה במירון. היא העמיסה על מכוניתו של משה דברי מתיקה מיוחדים מסוגים שונים , שתייה, עוגיות וכיבוד להילולה . הם נסעו לצפת ומשם בתהלוכה למירון. שמחה הייתה אישה בעלת לב רחב שלא חסכה מעצמה דבר , כדי לפאר את המעמד בהילולה .

היום הזה לא יישכח ממשה עד עולם. כשהגיעו למשפחת עבו בצפת, הורידו שם את כל הציוד והממתקים. כל מי שעבר בדרך התכבד. שמחה ארגנה את הריקודים עם ספר התורה ומשה השתתף בהם. במשך כל זמן ההילולה האישה המיוחדת הייתה דוחפת להם שקיות עם דברי מתיקה לפה וסוכריות דבש.

פעם הגברת שמחה עבו הזמינה דרכו עבודה בביתה להתקנת 'תריסולים' במרפסת ולכיסוי גג לבית. משה והצוות שלו עבדו שם יום עד יומיים ובמשך כל זמן שעבדו היא הביאה להם כיבוד בממתקים ושתייה בלב רחב וטוב. כשמשה וצוות עובדיו עסקו בביתה של שמחה בסגירת המרפסת ובהתקנת התריסים הגיע לבית בעלה שמעון חי.

הוא לא ציפה לראות אנשים זרים עובדים בביתו ושאל: "מי אתם ומה אתם עושים פה?" משה: " אשתך הזמינה אותנו לביצוע העבודה . כרגע אנחנו עובדים בסגירת המרפסת ." הסתבר למשה ש שמעון חי לא ידע כלל על הזמנת העבודה על ידי אשתו. היא הייתה אשת חיל בביתה. דאגה לכל התשלומים וניהלה את משק הבית.

בעלה סמך עליה וקיבל את החלטותיה. משה התמהמה קצת בעבודה בביתה וניסה ככל האפשר להאריך את זמן עבודתו שם מהסיבה הפשוטה : ביתה של שמחה שכן מול בית הוריה של נורית. העבודה בביתה של שמחה אפשרה לו לראות את אשתו לעתיד. במלחמת השחרור לא היו מספיק כלי נשק , לכן נהגו היהודים לירות ממקומות שונים מתוך העיר , באותם כלי נשק .

בדרך זו ירו ממקום מסוים ואחר כך דילגו למקום אחר וגם ממנו ירו . בכך יצרו רושם שהם מחזיקים במספר רב של כלי נשק . בשכונת אחווה גרו הכורדים שהגיעו לטבריה . בשכונת מו ארס גרו האחרים . היו אלה שתי שכונות נפרדות . בבית משפחת עבו היה מרכז של כלי הנשק .

והמשפחה נודעה בפעילותה במלחמת השחרור. המשפחה חיה בטבריה דורות רבים. מוצאה ממרוקו, ספרד. פוליטיקה במהלך חייו טעם משה גם את טעם החיים הפוליטיים בטבריה , או לפחות ניס ה. אבל הסתבר לו שזה לא לרוחו ומאס בהם . כך זה התחיל והסתיים: בבחירות של שנת 4320 היה משה חבר ועדה ברישוי עסקים והיו עימו בועז נורקין וחברי ועדה אחרים.

הוועדה התכנסה ואריה גבאי, מנהל מחלקת התברואה בעיריית טבריה , הביא רשימה של עסקים שביקשו רישיון . אריה אמר בתחילת דבריו שחברי הוועדה הם למעשה חותמת גומי , כי הם בלאו הכי יאשרו את הבקשות לפי הרשימה שהגיש להם. "ככה נהוג," אמר לחברי הוועדה. משה סירב לקבל את האמירה הזו והשיב לו שהוא לא חותמת גומי ואם ככה נהוג, הרי שהוא פורש מהוועדה.

אריה מיהר להסביר: "לא, לא, אתם צריכים לחתום, כי אם לא תחתמו, אז לא יהיו רישיונות." לאחר ויכוח ארוך הודיע להם אריה גבאי שהתהליך הזה לא יימשך עוד . כשישבו פעם נוספת בוועדה , כדי להמשיך את התהליך , הסביר להם אריה שהם צריכים לאשר את הרשימה ואחר כך זה ילך הלאה לטיפול. הוא ציין שהם נבחרי ציבור והם לא חייבים לשבת בוועדה, כי לא מקבלים משכורת .

משה אמר שזאת הוועדה , זה תפקידה ולשם כך נבחרה. כששמע משה את ההסבר של אריה בקשר לרישיון, הציע שמהוועדה ימונו שלושה חברים שיבקרו במקום ויבדקו אם הוא עונה על הדרישות לפני מתן הרישיונות. הסיכום הה שאריה גבאי הבין שאין עוד אישורים כך סתם, אלא כל בקשה נבדקת לגופה ואין עוד חותמת גומי.

באירוע בחירות (9220) ,ביקור שמעון פרס בחוף השקט. מימין לשמאל: שמעון פרס, משה אוחנה ופאיק גבאי, סגן ראש העיר טבריה. ברקע רואים את צבי בר לב, שהיה מנהל המלון, גבעתי בן יוסף ויובל חורש בשנת4320 ,בזמן הבחירות , היה משה מועמד מספר שתיים ונחום עב היה מספר אחת .

במפלגה 'לע' היו מועמדים נוספים , כמו בועז נורקין ואחרים. המפלגה לכנסת נקראה 'לע' שפירושו 'ליברלים עצמאיים'. לבחירות ברשות המקומית פירוש ה'לע' היה 'למען עירנו'. הליברלים העצמאיים תמכו במפלגה שקמה בטבריה. בתוך חודש של פעילות הצליחו לקבל אלף ומאה קולות, כאשר הליכוד והמערך קיבלו שלושת אלפים ושבע מאות קולות.

ללא ספק היה זה הישג מרשים של המפלגה . כתוצאה מכך המ פלגה היוותה את לשון המאוזנים בקביעה מי ימונה לראש העיר. נציגי המפלגה בטבריה שמעו את הבטחות נציגי הליכוד והתרשמו שהיו אלה דיבורים בלבד. כשמשה ראה שהם רק צעקנים ללא טעם , בחר במשה צחר לראש העיר .

הקימו ועדה ציבורית, שהייתה יועצת לראש העיר בענייני פרויקטים ופעו לות מיוחדות אחרות. נחום עב נבחר לסגן ראש העיר ולממלא מקומו ובנוסף גם אחראי על ועדת בניין ערים ובנייה . בין נחום עב לבין משה נעשה סיכום דברים שכל אחד מהם ישמש בחצי קדנציה. יתחיל נחום עב ומשה יחליף אותו בהמשך.

לימים משה ויתר לנחום עב על חלקו בתפקיד , כך שנחום עב המשיך למלא את התפקיד לכל אורך כהונתו . הוא כיהן בשנים 3320-4320 .משה מימן את כל הוצאות הבחירות ונחום עב נהנה מקצבת הגמלאות שהתפקיד הקנה לו , עד ימינו אלה . כך הסתיימה הטעימה של משה בפוליטיקה המקומית.

שמעון נחמד והצ'ק שמעון נחמד היה סוחר גדול, איש עסקים אמיד וסוכן של חברת 'תנובה' ששיווק את מוצריה . התעסק במשקאות , בשימורים ובמוצרים רבים של החברה. בחוף השקט הכירו אותו היטב ורכשו ממנו מוצרים רבים. בשלב מסוים במהלך הקריירה המסחרית שלו , התקשר שמעון למשה וביקש ממנו לתת לו צ 'ק על סך של כ -1,111 לירות.

סכום זה היה שקול למחיר של דירה באותה תקופה של שנות השישים. שמעון הסביר למשה שהבנק סגר לו את החשבון ב 'תנובה' והוא נקלע למצב כלכלי קשה . משה שהבין ששמעון נפל מנכסיו והשיב לו בחיוב . "בהחלט אעזור לך, למה לא? תבוא אליי ואתן לך צ'ק על הסכום הנדרש." שמעון הגיע למשה וקיבל ממנו צ'ק בסכום של 1,111 לירות.

אבל כאשר הלך לפרוע את הצ'ק, הופתע כשהבנק סירב לכבד את הצ'ק. כשהדבר נודע למשה , כעס על פקיד הבנק וביקש לשוחח עם המנהל בטלפון. עם הרב דוד גרוסמן, משה מימינו ואסתר, אחותו, משמאלו. בצד שמאל: יהודה שכטר, נדבן אמריקני שתרם ספרי תורה ל'מגדל אור' של הרב גרוסמן "למה אינכם מכבדים את הצ 'ק?" שאל את שלמה כהן , מנהל הבנק .

הסירוב לכבד את הצ 'ק היה מו זר למשה משום שהוא ידע שמנהל הבנק ביחסים חבריים טובים עם ידידו שמעון נחמד. "תשמע, משה, שמעון נחמד נפל מנכסיו . לא מכבדים חשבונות שלו . אתה יכול גם כן לא לשלם לו," השיב לו שלמה כהן. "אני ממתין עשר דקות ובא מייד לבנק," אמר משה.

כשהגיע לבנק עמד לפני המנהל וחזר על בקשתו: "תשלם לשמעון נחמד את הצ'ק." "אני לא יכול לשלם." "אם כך, תן לי את הצ 'ק," אמר משה . הוא לקח לידיו את הצ 'ק ולעיני מנהל הבנק שינה את שם הנמען משמעון נחמד למשה אוחנה. "עכשיו תכבד את הצ 'ק ותיתן לשמעון נחמד את כל הסכום ," אמר לו בכעס.

משה הופתע מאוד ממה שקרה. היה לו קשה להבין איך חבר טוב יכול להתייחס ככה לחברו . הוא כטברייני שרוצה לעזור לחבר טברייני שנקלע למשבר כספי , ראה במעשהו כמשהו חיובי . אין יותר טוב מעזרה לחבר שנקלע לצרות. מדוע להקשות? בהמשך דרכו הועסק שמעון נחמד במסעדה של אבא של משה , כמנהל חשבונות ו כאחראי על העובדים .

הוא העריך מאוד את מה שמשה עשה למענו. לימים כאשר נפטר אבא של משה, השתתף שמעון בלוויה שלו וקרא הספד נוגע ללב, שבו העלה על נס את אישיותו, טוב ליבו והפרנסה שהעניק למשפחות רבות בטבריה. כעבור שנים כשמשה עצמו נקלע למשבר כלכלי בחוף השקט, חש כיצד חברים מפנים לו עורף.

היו לא מעט חברות שעימן עבד בקשר שוטף, שלפתע התרחקו ממנו. להערכתו היו חייבים לו כארבעה מיליון שקל. חלק מהן ניצלו לרעה את מצבו ולא שילמו לו את חובותיהן . משה זוכר לרעה את מנהל משרד התיירות 'מדינה טורס ' בתל אביב שבזמנו העביר לו סכום גדו ל של עשרות אלפי דולרים לחשבון .

לפתע נוכח משה לדעת שעל אף ההעברה , בוצעה משיכה חזרה של הכסף, פעולה לא חוקית. המעשה השאיר אצל משה משקעים שליליים. מובן שהיו גם מקרים אחרים שבהם חברים ואנשי עסקים נתגלו במלוא המובן החיובי שלהם. הם חיזקו את משה וניסו לעזור לו. כאלה זכורים לטובה סוכני נסיעות כמו 'נפטור, 'טרה סנטה' ואחרים.

אלה, על אף העובדה שידעו על העיקולים שלו , לא עצרו את תשלומיהם והעבירו אותם כמתחייב ובזמן.