האב שלמה אוחנה

שלמה, אביו של משה , עסק בעבודות מסחר שונות , ביניהן הסחר בסוכר שנהג להביאו ולמכור אותו בישובי הסביבה . באחת הפעולות שלו עשה עסקים עם ערבי על עשרים וחמישה שקי סוכר . היה זה הערבי שהרג את פדידה. ערבי אחר אמר לו שלא לקנות את הסוכר מהערבי הקודם, ואם אכן ישמע לו ולא יקנה, הוא ישיג לו את הסוכר במחיר זול יותר מכפי שהוצע לו קודם.

הוא ידאג לו ולא הערבי הראשון שהרג את פדידה. שלמה אוחנה המסעדה על החוף המסעדה של שלמה אוחנה הייתה בזמנו אולם גדול שבתקופת מלחמת העולם השנייה שהו בו חיילים פולנים מ 'צבא אנדרס '. צבא אנדרס הוקם בבריה"מ בתקופת המלחמה וסופח לבעלות הברית במערב נגד גרמניה.

משה זכר כילד את החיילים שהתאכסנו במקום ובכנסיית פטרוס. מינו גולדצוויג , מהמעטים בטבריה ששלט על כל עסקי הדיג בכינרת , רכש את האולם מהכנסייה , והשכיר אותו לחברת 'תנובה' שהשתמשה בו כמחסן גדול לסחורותיה . המבנה קיים מזה מאות שנים . מינו השכיר את המבנה כמחסן, אך משפחת אוחנה ששכרה ממנו את המבנה, שיפצה אותו, ושינתה את ייעודו .

משנת 1120 הפכה אותו למסעדה . שלמה אוחנה שילם עליו דמי שכירות מוגנת כשל מחסן, באותם תנאי שכירות של מינו. הבעלות על המבנה נשארה בידי הכנסי יה האיטלקית (הפרנסיסקנית), שהיא בעלת הנכס. השכירות הייתה בדמי מפתח. שלמה, אבא של משה , עם אחיו יהודה באירוע בחוף השקט .

האח עבר לגור בתל אביב בשנת 1320 ונשאר שם. לאחר מותו נקבר בטבריה. אחרי תקופת שיפוצים קצרה , שנמשכה בין שמונה חודשים לשנה , התחילו בני המשפחה להפעיל את המקום כמסעדה . שלמה בחר במחירים עממיים וקהל היעד שלו היה לקוחות טבריינים ותושבים מהאזור . אופי המסעדה היה כשל מסעדה מזרחית שאפשר היה לאכול בה דגים ובשר .

כאטרקציה בנו במסעדה בריכה קטנה לדגי נוי , בנו בה מטבח והוסיפו לה שולחנות וכיסאות שהוצבו על חוף הים . המסעדה יכולה הייתה להכיל כמאתיים סועדים בעת ובעונה אחת . העובדים, רובם ככולם , היו מבני המקום, טבחים, מלצרים ויתר אנשי הצוות. המסעדה הייתה רווחית.

היות והייתה עממית, הגיעו אליה לקוחות רבים, וביניהם גם מטיילים ותיירים מחוץ לעיר . במסעדה הקפידו שלא לגבות מחירים גבוהים מאלה שנהגו בתי עסק אחרים בטבריה, לגבות מתיירים בעיר. בשנות החמישים המאוחרות , באחד הימים , בא המלצר ואמר לשלמה שיש אורח מכובד במסעדה .

שלמה הביט מתוך המסעדה וראה שבחוץ בגן יושב מנחם בגין עם נהגו. הוא קרא למלצר ושלח להם עימו בקבוק שמפניה. כעבור זמן קצר חזר המלצר והודיע לו שבגין ביקש לדעת מי שלח את השמפניה. "בעל הבית שלח," החזיר שלמה תשובה לבגין. "אם כך , חסרה לנו כוס אחת ," אמר בגין למלצר .

אביו הבין מייד את כוונתו של בגין והצטרף לאורחיו המכובדים עם הכוס השלישית בידו . יחד שתו לחיים. משה תמה קצת על התנהגותו של אביו . " מה היה קורה אם יגאל אלון היה רואה את זה?" שאל אותו. "יגאל אלון יודע היטב שאני חבר ע ם כל עם ישראל ," השיב אביו והוסיף: "ויגאל אלון היה שותה איתנו." לשלמה היה חבר קצין בריטי, מיג'ור מתיוס.

הקצין הבריטי ואשתו עם בנם קולי, בן החמש, היו בני בית אצל משפחת אוחנה. לא פעם נהגו לסעוד בביתם. אביו ברוב חוכמתו, דאג להדק את הקשר איתם, ובדרך זו תרם לקשר החיובי בין הבריטים ליהודים. מבנה המסעדה מחובר למבנה הכנסייה מהצד המזרחי שלה ומגיע עד הטיילת שעל חוף הים.

הילדים של שלמה הועסקו בה וביניהם גם משה. מאוחר יותר שלמה קנה לבנו הבכור שמואל את המסעדה 'צלי אש'. משה עזר לאבא שלו בעיקר במסעדה שעל הטיילת. מינו אהב את משפחת אוחנה, ומשה הכיר אותו היטב. מינו שקיבל את הזיכיון על שיווק הדגים אחרי אבא שלו, עבד עם שחאדה אלחורי.

מינו היה בן למשפחה אמידה בטבריה. חלק ממעשיו מוזכרים בספר של מוריס צמח, 'סיפורים טבריינים'. אחת התמונות שמוצגת בגדול בספר , ניתנה למחבר באדיבות משה . התמונה צולמה לפני שנים בחגיגה משפחתית של המשפחה באירוע בר המצווה של אחיו יחיעם . משה זיהה את כל המצולמים שבתמונה .

ביניהם נראה גם אהרן זבלה. אהרן זבלה היה עגלון ולו משפחה מרובת ילדים. איש לא התייחס אליו בעיר. "לא ספרו אותו," הסביר משה, "לכן כינו אותו בשם אהרן זבלה ."3 המעניין, הדגיש משה , שבאותה התמונה נראים זה לצד זה אהרן זבלה ומנהל המסחר והתעשייה. מינו העביר למשפחת אוחנה את הזכויות של מסעדת 'נוף כינרת' שקודם לכן שימשה כמחסן דגים בטיילת, בבעלות הכנסייה האיטלקית.

מינו העביר להם את הזכויות והכנסייה חתמה איתם על חוזה שכירות מוגנת. המעשה הזה נתן למשפחה את התנופה הראשונה קדימה. הפיכת המחסן למסעדה, פתחה בפניהם את האפשרויות החדשות לקידום ולפיתוח. יום אחד קרא מינו למשה וביקש ממנו לסייע לו בהעברת חבילה מטבריה לחדרה.

" אם אתה נוסע לתל אביב , אני מבקש להעביר דרכך משהו לחבר שלי שגר בחדרה ." החבר היה עזרא דנין, לשעבר חבר בתנועת 'השומר'. משה הסכים , לקח ממינו את החבילה שהייתה מלאה בדגים וכשנסע לתל אביב, בדרך הלך אל דנין שגר בחדרה ומסר לו אותה. 3 עוד על אהרון זבלה ראה בעמוד140.

כעבור זמן קרא משה ידיעה באחד העיתונים שבה סופר על מותו של דנין מחדרה. משה נסער מה ידיעה, סיפר מייד למינו ושאל אותו אם בדעתו להשתתף בלוויה של חברו. "לא," השיב לו מינו. "למה? שאל משה. "שגם הוא לא יבוא ללוויה שלי ," השיב לו מינו . זאת הייתה דרכו של מינו, במקום ללכת ללוויה הוא ומשה הרימו כוסית ושתו ערק.

כביכול לכבוד זכרו של דנין . לימים למד מש ה לדעת שדנין נודע כאחד מאנשי 'השומר' הפעילים לפני קום המדינה. מינו לא הותיר אחריו צאצאים. בלוויה שלו השתתפו משה , אביו ובני משפחת אוחנה , כמו גם חלק גדול מאנשי טבריה . זכור למשה שבלוויה השתתף גם יגאל אלון.

באחד הימים משה צחר ערך לכבוד מינו אזכרה בבית ויצ "ו בטבריה. באותו היום שהה משה עם יגאל אלון , שכיבד והעריך את פועלו של מינו . בטבריה היה מינו ידוע כאדם פעיל שהיו לו קשרים עם שלטונות המנדט הבריטי. לא פעם , כשהייתה פעולה יזומה של היהודים ונעצרו בעקבותיה גפירים או פעילים אחרים מההגנה, היה מינו נרתם לעזור.

היה לו דיבור עם אנשי המנדט והיה מוצא דרכים איך לשחרר את העצורים. לאיש לא היה ספק שמינו היה איש חזק ובעל השפעה. במפגש בבית ויצ"ו ביקש משה מיגאל אלון שיפעל אצל ראש העיר על מנת לקבל החלטה לקרוא לאחד מרחובות העיר טבריה על שמו של מינו. גם יגאל אלון היה סבור שמינו היה אחד מעמודי התווך של היהודים בכל משא ומתן עם האנגלים.

יגאל אלון קיבל את הצעתו של משה ודיבר עם משה צחר, שאכן הצהיר שייקח על עצמו את המשימה. בבוא היום יקרא רחוב על שם מינו. " ההצהרה הזו של משה צחר , לא נאמרה במקום ציבורי ," אמר משה . צחר אכן קיים את הבטחתו , אבל ב חר באחת הסמטאות הקטנות שיוצאות מרחוב השומר , וקרא לה על שמו .

הייתה זו סמטה קטנה , מין רחוב קטן מאוד. בניגוד למינו שהיה גדל גוף ומעשיו גדולים, הוקצה לו רחוב קטן וצר. כך הנציחו את שמו של האיש שכל כך הרבה דיברו עליו בטבריה. "לעומת הגודל הפיזי של האיש, זה בקושי כיסה יד אחת שלו," אמר משה באכזבה. עד כמה שידוע למשה, למינו לא היו ילדים ולא משפחה.

לאשתו הייתה אחות שגרה בחיפה, ממשפחת טויסטר. שלמה אוחנה הלך לעולמו בשנת 1120 .בצוואתו, משה בנו היה מנהל המסעדה ומנהל העיזבון. המסעדה המשיכה לפעול לאחר פטירת האב, אבל משה העביר את ניהולה לאחיו הצעיר יחיעם, משום שהיה כבר עסוק ב'חוף השקט'. שנים לאחר מכן, עקב היווצרות חוב שכירות, הכנסייה תבעה את מי מבני המשפחה משפטית ובכך גרמה ליציאתם ממנה .

יציאת המשפחה מן המסעדה הייתה בתחילת שנות האלפיים בערך, אך המסעדה סיימה את חייה קודם לכן. היום יש עדיין חלקים מהמבנה ששייכים לאחיו הצעיר של משה, דודיק, ולבני משפחה אחרים. לאחר פטירת שלמה, אביו של משה, נתגלעה מחלוקת בין בני המשפחה וכשלא מאוחדים, קשה להצליח.

כשהיה יחיעם על ערש דווי, לפני פטירתו, נקרא משה לבית החולים כדי להיפרד ממנו . ליד מיטתו אמר לו ששניהם עשו טעויות ועתה הוא מבקש ממנו סליחה באם נפגע ממנו. משה קיווה שאחיו הצליח להבין אותו ברגעיו האחרונים. שלמה, אבא של משה, עם הדוד יהודה בקפה 'ארבל' בטבריה דודיק, בן הזקונים במשפחת שלמה ורחל אוחנה בצעירותו עבד דודיק בחוף השקט .

במסגרת תפקידיו היה אחראי על הדיסקוטק, אחראי על הסירות והספורט הימי ובנוסף ביצע עבודות שונות שהוטלו עליו בהתאם לצורכי המקום. באחד הימים פנה דודיק למשה וביקש ממנו שיקנה לו מכונית . בחוף השקט היו מספר מכוניות לעובדים וגם מכוניות שהשתמשו בהן לצורך העבודה, כמו לביצוע רכישות שונות של סחורות , לפעולות שיווק וכיוצא בזה.

משה נאות לבקשת אחיו והשיב לו שימצא מכונית מתאימה והוא ירכוש לו אותה. כעבור מספר ימים דודיק הגיע לחוף השקט עם מכונית ולאחר שהחנה אותה במגרש החנייה , ביקש ממשה שיראה אותה לפני הרכישה . כשמשה הגיע למגרש החנייה הופתע לראות מכונית יוקרה בעלת שני מושבים בלבד.

"איזו מכונית זו? השתגעת? שני מושבים? איך אפשר?" שאל את דודיק. משה כעס והוסיף : " מה יהיה אם יום אחד תרצה לנסוע ליוכבד בכפר ביאליק? איפה תושיב את אבא ואימא?" "אם אבא ואימא ירצו לנסוע שייקחו מונית," השיב דודיק. "ומה יהיה אם נרצה להביא ארגז דגים מהחנות של אבא בשוק?" הקשה משה.

"דגים אני לא שם באוטו שלי. לשם כך תוכל להזמין איזה טנדר." "זו לא מכונית שיכולה לשרת אותנו בחוף!" "כן, זו מכונית שתהיה רק בשבילי," השיב דודיק. "אם כך, תעיף אותה מפה," פסק משה. "אני לא קונה לך אותה. באוטו שלי אני מוביל דגים, מסיע את אבא ואת אימא ומשתמש בה לפעולות שונות בחוף." סיכם משה את השיחה ולא אישר את רכישת המכונית.

באחד הימים פנה דודיק למשה והבי ע בפניו את רצונו לפתוח מסעדה שתשמש כפיצרייה . הוא רצה לפתוח אותה במחסן של המסעדה של אביו בטיילת. לשם כך ביקש ממשה שידבר עם אביו, כדי לקבל את הסכמתו. משה דיבר עם אביו על אף שלדעתו בטבריה לא תצליח מסעדה כזו, שהרי כולם פה רגילים לפלאפל .

אביו השתכנע לאפשר לדודיק לפתוח את המסעדה בעיקר משום שרצה שיתמסד ויהיה אחראי על מפעל רציני. מייד עם הסכמת אביו , התחיל דודיק לשפץ את המקום ולהכשירו לשימוש כמסעדה . הוא בנה את המטבח וכל מה שנדרש להפעלת מסעדה . בהדרגה נפתחה המסעדה והסתבר שהיה ביקוש למוצריה.

משה נהנה לראות שהמסעדה החלה לפעול באופן תקין ומשכה לקוחות רבים. מאוחר יותר דודיק הגדיל את המסעדה והוסיף לתפריט שלה גם מאכלי דגים וירקות. במהלך הפעלת המסעדה, משה לקח על עצמו את כל הטיפול בענייני החשבונאות והמיסים . דודיק התחיל להרגיש כיצד העסק שהקים פועל ומתקדם יפה.

משה היה מרוצה מהשיפוץ שנעשה במסעדה ובאחד הימים כאשר עקב מקרוב אחר העבודות , נפל עליו 'חמור' ברזל ששקל כשלושים עד ארבעים ק"ג. ה'חמור' נפל על ראשו וגרם לו לדימום . החשש הראשון שלו היה לפגיעה בעינו , אבל למזלו , לאחר טיפול קצר בחדר המיון בבית חולים 'פוריה' נמצא כי לא הייתה פגיעה רצינית.

דודיק התפתח יפה בעסק שהקים והפיצרייה שלו הייתה הפיצרייה הראשונה שנפתחה בעיר . לאחר הפסקה שנמשכה כשנה עם נסיעתו לאמריקה, הוא חזר לעסקיו והפיצרייה המשיכה לפעול והיום נמכרים במקום גלידות ומשקאות שונים. גלילה גלילה, אחות משה, עבדה שנים רבות בחוף השקט ועסקה בעיקר בתחום האירועים.

לימים נישאה ליצחק לוי ונולדו להם ארבעה ילדים: מרדכי ז"ל, ורד, שלמה ויהונתן. משה היה הסנדק של שלמה. יחסי יהודים ערבים אבו פייסל היה סוחר דגים ערבי מנצרת שעבד עם אבא של משה. שתי המשפחות היו בקשרים חברתיים. זכור למשה שבאחד הימים היה להם אירוע משפחתי בביתם שבשכונת מימונייה .

הייתה זו שמחת בר מצווה , או אולי אירוע ברית מילה . לאירוע הוזמן ידידם אבו פייסל . בתום הא ירוע בשעות דודיק ואחותו אסתר המאוחרות של הערב , החליט אבו פייסל לקחת את שני אחיו הקטנים של משה, את יחיעם ואת דודיק, אליו הביתה לנצרת. הוא העלה אותם על רכבו ונסע עימם לנצרת.

בלילה כשאימא של משה בדקה את הילדים בבית, ראתה שבמקום תשעה ילדים, נמצאו רק שבעה. חסרו שני הילדים בני ה חמש והשש. לאחר בירור קצר נאמר לה ששני הילדים נסעו עם אבו פייסל לביתו בנצרת. זה לא מצא חן בעיניה. היא טלפנה לאבו פייסל ושאלה לשלום הילדים. אבו פייסל אמר לה שהם ישנים עם הילדים שלו, אבל היא לא נרגעה וביקשה ממנו שיביא אותם חזרה לטבריה.

אבו פייסל החזיר אותם לטבריה כעבור יום או יומיים. באותה עת היחסים בין היהודים לערבים היו יחסים של חברות ואמון הדדי. מעשים כאלה היו מקובלים. שום איבה לא הייתה ביניהם. אבו מהר, בעל מסעדת אלג'ינה (גן עדן) שליד המעין בנצרת, היה אחד מחברי משפחת אוחנה.

הוא סיפק להם בעבר עובדים כמו, טבחים ופועלים אחרים. על אף היותו ערבי פטריוט לעמו, היה חבר טוב למשפחת אוחנה, וכל עזרה שביקשו ממנו מנצרת קיבלו . כל פנייה שלהם אליו בענייני עובדים , נענתה בחיוב, והיה מפנה אליהם עובדים מתאימים. אבו דוכול , הבעלים של מסעדת 'דיאנה' בנצרת, היה בעיקר חבר של שמואל, אחיו הגדול של משה.

דוכול היה ידוע בתחרויות מאכלים מזרחיים שהשתתף בהן ובמאכלי הקבאב שלו . בני משפחת אוחנה היו בקשרים חברתיים עם בני משפחתו והיו משתתפים הדדית אלה בשמחותיהם של אלה. אבו דוכול נהג להגיע עם ילדיו לחוף השקט ואיתו מכשיר גריל לצליית בשר ודגים. בימים כאלה בילו מהבוקר ועד הערב, כשהם יושבים, אוכלים ושותים מכל טוב, הוא ובני משפחתו.

משה נמנע מלאכול איתם בגלל נושא הכשרות, שעליו הקפיד. אבו דוכול היה חבר טוב שסיפק לבני משפחת אוחנה כל מה שביקשו. היה לו שותף במסעדה בבת גלים בחיפה ושם נהגו להתראות מדי פעם. מוחמד אל גוּוֵּיד ר גר בכפר אלעבדייה . היה דג דגים בירדן והיה מביא אותם למכירה אצל אבא של משה בשכונת מימונייה, ומשם לשוק.

מוסטפא אבו דהס היה סוחר שהחנויות שלו היו ברחוב נצרת בטבריה, היכן שהיה פעם השק"ם הישן. היה ברשותו בית מסחר לסיטונות לקטניות, אורז, קמח, תמר הינדי , תמרים ומוצרים נוספים . הוא היה מביא מוצרים מהארץ וגם מסוריה ומלבנון. כשמשה היה ילד כבן שבע-שמונה, היה נכנס אליו לבית המסחר.

מוסטפא היה אומר לו לקחת כל מה שהוא רוצה. משה נהג לקנות תמרים ותאנים. עם קום המדינה , עבר מוסטפא לירדן , והקשר עימו נותק , אבל בהמשך משפחת משה, בעזרת ציון בהלול, סידרו לו אישור לחזור לארץ ולקבל את החנויות שלו ואת האדמות שלו , ואכן הוא חזר להתגורר בארץ .

מוסטפא ומשפחת אוחנה היו ביחסי מסחר טובים. בעבר נהגה ישראל להגלות את ראשי הפעילים הערבים והם היו צריכים להיות רק בטבריה, או במקומות אחרים שנקבעו להם. אחדים מהם שנשלחו לטבריה היו נפגשים במסעדה של אבא שלו. למעשה נאסר עליהם לעזוב את העיר. המקשרים הכירו ביניהם והערבים היו באים לשלמה, יושבים ואוכלים במסעדה שלו שעל שפת הכינרת .

לעיתים שיחקו ביניהם שש -בש ומשחקי שולחן אחרים. המקשרים הכירו לערבים הגולים את אבא שלו ואת ציון בהלול , שבנו היה נשיא בית המשפט . אולי בדרך זו ה יה למדינה פיקוח עליהם, כדי להרחיקם מהטרור . משה זוכר שכמעט כל יום היה מגיע למסעדה ולעיתים היה רואה אותם גם עם נרגילה.

הערבים המוגלים שהו בעיר עם משפחותיהם. בתקופת הממשל הצבאי השגיחו עליהם לבל יחברו לגורמים עוינים. במלון 'החוף השקט' העסיק משה 110 עד119 עובדים. המספר השתנה לפי עונות התיירות . מחציתם של העובדים היו ערבים ומחציתם יהודים . הערבים ברובם היו מהסביבה הקרובה , כמו נצרת , מג'אר, דיר חנ א, סחנין ומג'דל כרום .

עד היום משה בקשר ים חברתיים עם ערבים שהועסקו בעבר אצלו במלון . מדי פעם זוכה לביקורים מהם ולא פעם מביאים לו , לביתו הפרטי, שמן זית, זיתים ושאר מוצרים מתוצרת ביתם. מבין העובדים הערבים שהועסקו במלון זוכר משה היטב את עאטף טאנוס ממג'אר, את גמאל סאלם (ג'ימי), את מנצור טאטור ואת נזיא חוסיין.

כולם זכורים לטוב. למשה היה יחס מיוחד לשאדי , ערבי בדואי מערב אל הייב . משה ובני משפחתו סייעו לגיוסו לצבא. היום הוא משרת בדרגת קצונה גבוהה. בזמנו התבטא במשפט מעניין שאמר למשה: "במדינה הזו אני מעריך ומכבד כל חיי שני אנשים, אותך משה אוחנה ואת יצחק רבין." לקראת שירותו כחייל בצבא הסדיר , הגיע יום אחד שאדי לכוח אדם שבמלון, כדי לחפש עבודה לימי השבת .

משה ראה אותו מחלונו , יוצא מהמלון כעבור כחמש עשרה דקות. הוא קרא לו ושאל מה קרה. שאדי, שהיה לבוש מדים בעקבות שירותו במכינה קדם צבאית, אמר לו שבכוח אדם אמרו לו שאין בשבילו עבודה. משה כעס וקרא לשאדי לחזור אליו. אחר כך קרא אליו את המלצר הראשי ואמר לו: "אמרתי לך בעבר, ואומר לך עכשיו שוב, אפילו אם לא יהיה אורח אחד במלון, שאדי יעבוד." מובן שעוד באותו יום קיבלו את שאדי לעבודה.

משה זוכר שכאשר גייסו אותו, בלשכת הגיוס, כל המתגייסים והתושבים שהגיעו להיפרד מיקיריהם, ראו אותו והופתעו. לא הבינו מה הוא עושה עם ערבי, אבל משה ידע להסביר למי שצריך. היום שאדי עדיין משרת בצה "ל, וגם אֵּחיו משרתים כמוהו כקצינים . בשנים האחרונות הקשר איתו פחת.

אבל במסיבה שנערכה למשה כשהגיע לגיל שבעים, הוזמן שאדי והופיע כאחד האורחים החשובים. הסחר בדגים אביו שלמה אוחנה היה סוחר דגים , במסגרת עיסוקו קנה ומכר דגים מהערבים. לא פעם בפעולות הסחר שלו בדגים, הביא הביתה שקים של אורז וקמח. כך התנהל הסחר אז. מוצרים תמורת מוצרים ולא רק תמורת כסף.

במהלך עיסוקו בדגים, היה שלמה בקשר שוטף עם מינו גולדצוויג, ועם סוחר דגים נוסף בשם שחאדה אלחורי, ערבי נוצרי. למעשה מינו גולדצוויג ושחאדה אלחורי שלטו בכל עסקי הדיג בכינרת. למשפחת אוחנה הייתה חנות בעיר העתיקה על יד כנסיית פטרוס. הם שכרו את החנות ועסקו בסחר בדגים.

מאוחר יותר הייתה להם חנות גם ברחוב השלום שבשוק, החנות הייתה של דודו, שהיה חייט. היות ולא הייתה עבודה בחייטות, שינו את ייעודה ופתחו בה חנות דגים. שלמה אוחנה, בן הדוד, ושלמה אוחנה היו שותפים יחד עם דוד יעיש שהיה השותף השלישי. בשנת 1320, עם קום המדינה פתחו חנות דגים.

אבא של משה היה הכוח הבכיר מבינם. כשהערבים נטשו את העיר , קיבל חנות יותר גדולה של דגים . הוא נפרד משותפיו מבלי לקבל תמורה כספית, ופתח חנות בשוק הישן . בחנות החדשה ניהל את עסקיו . הוא ומינו שיווקו דגים לקריית חיים בחיפה, לנשר ולאזור הצפון. גם לתל אביב הגיעו, כי אח של אבא שלו גר בתל אביב.

שלמה אוחנה סיפק דגים גם לירושלים. היה קונה כמויות, עם משאית שהייתה לו. בעזרתה העביר את הדגים עם קרח לכל קצות הארץ . המסחר שלו בדיג התחיל לפני שנות הארבעים. בשנים 1320-1320 לא היה לו רכב, לכן היה עומד ברחוב הגליל עם דג ביד. כשהיה עובר הא וטו של מחלבות דגניה , היה מראה לנהג את הדג .

" תעצור, יש לי דגים!" הנהג היה עוצר, מעלה אותו עם שני השקים שהיו עימו. שק אחד עם כלי השקילה ושק שני עם הדגים. עמוס בדגים , היה שלמה מניח את השקים במשאית, נוסע עם הנהג עד הכניסה לנהלל ושם נפרד ממנו . הוא היה לוקח עימ ו את השקים עם כלי השקילה ועם הדגים עוצר וממשיך איתם רגלית.

בגלל משקלם הכבד של השקים נהג שלמה לסחוב שק אחד כחמישים מטר כשהוא משאיר את השק השני במקומו. אחר כך היה חוזר אליו ומעביר גם אותו כחמישים מטר קדימה, עד שהיה מגיע לתוך נהלל. כך עבר דרך של כשמונה מאות מטר! לא היה ביכולתו להרים את שני השקים ביחד, וכך נאלץ ללכת קדימה עם שק אחד ולחזור לאחור לקחת את השק השני, וחוזר חלילה.

זאת הייתה דרכו כאשר לא היה ברשותו רכב. סחר חליפין בנהלל, נהג לרדת בכניסה ליישוב, ומשם הגיע עד לבית של יואב ממן, אח של סבתא שלו . יואב ממן היה בעל משפחה גדולה עם עשרה ילדים . שלמה שם את הדגים בביתם, ולמוחרת היום , היה לוקח את כלי המשקל ומסתובב בין הבתים וצועק בקול "דגים, דגים".

בדרך זו מכר אותם. הוא נהג לבצע את המכירות בעיקר לפני חגים. היו אלה דגים שהשתמשו בהם לצורך הכנת גפילטע פיש. היו דגים מיוחדים שהיה להם ביקוש בקרב התושבים האשכנזים. בעת המכירה שקל להם דג או שניים ולא תמיד קיבל כסף עבורם. לפעמים שילמו לו בשטרות של צרכנייה.

בשטרות שקיבל, יכול היה לקנות מוצרים שונים בצרכנייה. שלמה רק התאכסן בנהלל כבסיס ליציאה למכירות שלו. בסוף היום נהג ללכת לצרכנייה ולבקש כסף עבור השטרות שנותרו בידו. בעיזבון שלו, מצא בנו משה, כמות של שטרות כאלה שכנראה לא נפרעו. השתמשו אז בשטרות של הצרכנייה ככסף.

אבל שלמה גם אהב דגים ואהב גם לדוג אותם. היה ברשותו רישיון דיג מיוחד. הוא היה רשאי לדוג בנחל עמוד. בחורף גשום יש מים רבים בנחל וכך גם הדגים. היו שם חפפי, אישרי וקרסין ששחו נגד הזרם בנחל . לאבא שלו היה כלוב מיוחד שנקרא 'אפס' ובו תפס את הדגים. הכלוב היה בנוי כך שאם הדג היה נכנס לתוכו, היה נלכד מבלי יכולת לצאת ממנו.

בלילה טוב אפשר היה לתפוס עד מאה ק"ג דגים. *** בנכס בו נמצאת היום חנות התכשיטים 'שילת' ברחוב הבנים בטבריה , הייתה לשלמה חנות פלאפל ובשוק חנות דגים . עבדו אצלו גם ערבים וגם יהודים וכמובן גם ילדיו. הייתה פרנסה טובה וחיו בכבוד. חנות הפלאפל הייתה בדמי מפתח.

חנות הדגים לא הייתה של המשפחה, אך הייתה גם בדמי מפתח, חלק מרכוש נטוש. המשפחה קיבלה אותה מחברת 'עמידר'. בעבר הייתה שייכת לטברי , ערבי אמיד , שהיו לו נכסים בטבריה , ונחשבה כרכוש נטוש. במלחמת העצמאות התעסק שלמה בדגים וילדיו למדו בבית ספר. חנות הפלאפל נפתחה רק לאחר שהערבים נטשו את העיר .

בני המשפחה לקחו חנות שננטשה על ידי הערבים והפכו אותה לחנות של פלאפל ושתייה, אבל מכרו בה גם ברד , קפה וסנדוויצ 'ים, היה בה מין מזנון קל . החנות פעלה בשנות החמישים. בשנות השישים עברו למסעדה שעל החוף, על יד הבונט, וקראו לה 'נוף כינרת'. לקראת החגים , ראש השנה ופסח , נהג שלמה לקחת רכב , הרכיב עליו ברזנט ויצר כעין בריכה בארגז האחורי של הרכב .

ברכב היה מביא דגים קרפיונים, שקנה מקיבוץ דגניה. בעת קניית הדגים יוסף פיין מדגניה, אבא של מוטי הוד, היה מעמיס לו אותם על הרכב. היה ניגש לבריכה עם את מיוחד שבקצהו סלסלה ובעזרתו היה מעביר את הדגים לשקילה ומייד אחריה לבריכה המאולתרת שברכב . שלמה קנה דגים חיים , קרפיונים, ומכר אותם בחנות הדגים שהייתה לו בטבריה.

שלמה קרא לאבא של מוטי הוד , ' מוסקובי'. הוא היה מלא הערכה לעולים מרוסיה ותמיד אמר שהם 'חזקים, חכמים, והם עלייה טובה לישראל, כי הם התשובה לערבים שהורגים ביהודים מדי פעם'. משה אהב את האמרה של אביו ולדידו היא נכונה גם בימינו. כוחה של מזוזה אהרן אזערי היה דייג בכינרת וברשותו סירת דיג וציוד מתאים לעבודה בלילות.

באחד הימים אשתו הכינה לו את הזוּו 'ידֵּה (אוכל) לדיג. הוא נטל לידיו את הזווידה , וכשעמד בפתח הדלת , לפני צאתו מן הבי ת, אמרה לו אשתו: "בחייך תנשק את המזוזה לפני שאתה הולך, אולי יאיר לנו המזל וכך בעזרת המזוזה תזכה לתפוס הרבה דגים." אהרן פעל כהצעת אשתו. מה כבר יכול להיות מנשיקה על מזוזה .

הוא נישק את המזוזה ויצא לליל עבודה שגרתי בכינרת . במהלך הדיג , תוך כדי העבודה הקשה , איתרע מזלו ונפגע ברגלו. הכאבים היו כה חזקים עד כי חבריו לדיג פינו אותו לבית חולים 'פוריה'. לאחר בדיקות וצילומי רנטגן , שנמשכו לתוך הלילה , אובחן שבר ברגלו והרופאים נאלצו לגבס אותה.

עייף וסובל שב לביתו בשעות הבוקר כשהוא מקפץ עם רגל אחת מגובסת. ברגע שראה את אשתו נ יגש אליה ובתקיפות ציווה עליה שהוא רוצה מייד את הצבת שיש להם בבית. "לשם מה לך צבת?" שאלה אשתו המופתעת מרגלו המגובסת ומבקשתו המוזרה. "אני רוצה לעקור את המזוזה הארורה שנישקתי , ולראות מה יש בה שהצליחה לשבור לי את הרגל." כשחברים לא סופרים כסף...

באחד הימים בא יוסף בהלול לאבא של משה וביקש ממנו הלוואה בסך של 10,111 שקל. יוסף בהלול היה נשיא בית המשפט המחוזי שנים רבות, ואיש לא הטיל ספק ביושרו. אבא של משה נתן לו את ההלוואה, ללא היסוס, כי היה חבר טוב של אביו. אחרי תקופה מסוימת יוסף בהלול בא לאבא של משה ונתן לו מעטפה ואמר לו שיש בה 10,111 שקל, הסכום שהיה חייב לו.

אבא של משה לקח את המעטפה מבלי לספור את הכסף . היה לו כבוד ליוסף בהלול ונתן בו אמון מלא. כשהגיע לבית הניח את המעטפה כפי שקיבל אותה , בכספת. באותו לילה בערך בשעה אחת עשרה לפני חצות התקשרו אליו מהבנק ושאלו אותו אם קיבל היום את ה החזר של ההלוואה שלקח מבהלול.

" כן," השיב להם שלמה אוחנה. "איפה הכסף?" שאלו. "בכספת." "האם ספרת אותו?" "האמת, לא ספרתי." "אנחנו נבוא אליך לבדוק את הכסף." בשעה שתים עשרה בחצות הלילה הגיעו אליו אנשים מהבנק ואמרו לו שבבנק איש לא הלך הביתה, כי היה חסר כסף. הסתבר שבמקום 10,111 היו במעטפה 19,111 שקל.

זה קרה כששני חברים טובים הרגישו כבני משפחה, כיבדו זה את זה, ולא ספרו את הכסף שעבר ביניהם. התרמות במלחמת יום כיפורים במלחמת יום הכיפורים הוקמה ועדה בטבריה שהוטל עליה לגייס תרומות בסך של שני מיליון לירות למען ביטחון המדינה. בוועדה ישבו אנשי ציבור ואנשים בכירים מקרב תושבי העיר, ביניהם משה צחר, ראש העיר, דוד הרטמן, חבר ב התאחדות בתי המלון ב טבריה, אברהם קוגל ממלון טבריה , יעקב שלם, גזבר העירייה, משה אוחנה ואישים ידועים נוספים.

במפגש הראשון ישבו חברי הוועדה במלון 'גולן' והוזמנו אליהם מכובדי טבריה ועשירייה כשהמטרה הייתה להסביר לכולם את המצב שאליו נקלעה המדינה ולבקש מהם לתרום כפי יכולתם לכיסוי הוצאות המלחמה. לאחר שהוסבר בהרחבה המצב הביטחוני למשתתפים החלו להגיע התרומות. יוסף קובי תרם 0,111 לירות, קלרה פרידפרטיג תרמה 0,111 לירות וכך עשו גם משתתפים נוספים כשסכומי התרומות נעו סביב המספרים האלה.

כשראה משה את המצב ולאן הוא מוביל, ביקש מחברי הוועדה להפסיק את התרומות ונכנס עימם להתייעצות. הוא הסביר לחברי הוועדה שבדרך זו הם לעולם לא יגיעו ליעד שנקבע . אולי בקושי יגיעו לסכום של 11,111 לירות. בשיחה אמר להם שהוא ידאג שאבא שלו והמשפחה יתרמו סכום גדול במיוחד, והתורמים הפוטנציאליים יתחילו לתרום בסביבות הסכום החדש.

משה ניגש לאבא שלו ואמר לו במילים פשוטות, "המדינה כמעט הולכת במלחמה הזו. אני מבקש שתתרום 19,111 לירות ואני גם כן אתרום סכום כזה וסוכנות 'כל' יתרמו 19,111 לירות וכאשר נתחיל בתרומות מחדש, אתה תרים את היד ותגיד משפחת אוחנה 11,111 לירות. בדרך זו נסביר לכל התורמים שאנחנו צריכים להגיע לשני מיליון לירות." ההצעה של משה התקבלה והמשתתפים הצליחו לגייס מיליון לירות למען ביטחון המדינה.

האמון באישה מכפר זיתים משה נהג לשבת הרבה בטיילת ובמסעדה 'נוף כינרת ' של אביו . אישה בשם חממה, נהגה להגיע למסעדה ולמכור שקיות של פטרוזיליה וכוסברה. בעת המכירה הייתה אומרת לאביו את מספר השקיות ולפיו בוצע התשלום. "יש לי 13 כאלה ועוד 11 כאלה," אמרה ומסרה את הפטרוזיליה והכוסברה.

משה התקשה להבין איך אביו מקבל את המספרים שלה ללא כל בדיקה. באחד הימים כשנכח בעת המכירה, נטל לידיו את שקיות הפטרוזיליה והחל לספור אותן בנוכחות חממה ובנוכחות אביו. "אל תמשיך לספור," אמר לו אביו. "מה שאומרת חממה זה קדוש. משלמים לה לפי מה שהיא אומרת.

אנחנו לא סופרים," פסק אביו ולא אפשר לו להמשיך בספירה. משה לא התווכח עם אביו, אבל היה משוכנע שאף פעם לא ידעו כמה שקיות באמת הביאה עימה חממה. אולי היחס הטוב של אביו לחממה היה משום שהכירו טוב את בנה יעקב מכפש , שכיהן כמנהל בית ספר 'תחכמוני'. מעולם לא העמידו אותה במצב לא נעים.

בני משפחת אוחנה באירוע משפחתי בחוף השקט. מימין לשמאל: יוסי מויאל, קצין משטרה, גלילה, אחות משה, שלמה אביו, יוכבד בת דודו, שמואל אחיו, דודי יהודה אוחנה, רבקה שושן, רחל אימו ואסתר אחותו.