משה שון אוחנה , הנכד, סיפר למשה שבבית הספר המורה ביקשה מהתלמידים לדעת מהסבא הכי מבוגר שני דברים: האחד, מה היה הדבר הכי חשוב שאירע לו במהלך חייו , והשני, מה היה הדבר הגרוע ביותר שאירע לו. במהלך חייו קרו למשה אירועים רבים, טובים וגרועים כאחד. בתשובתו לנכד רצה להכניס משהו מעניין ופיקנטי, לכן אמר לנכדו שהדבר הכי חשוב שקרה לו בחייו אירע כשהיה בגיל עשר .
בגיל הזה קמה המדינה . הוא גדל והתפתח יחד איתה . היום המדינה גדולה ובעלת צבא חזק , נחשבת לאחת המדינות החזקות במזרח התיכון , הגיעה לרמות גבוהות בהרבה מאוד תחומים. בתחום המדע הגיעה להישגים רבים, לפי אחוז מקבלי פרסי הנובל. יש חינוך טוב בבתי הספר , יש תכנון ופיתוח .
יש מדינה צעירה שהתקדמה יפה והשיגה מדינות אחרות שהן הרבה יותר ותיקות ממנה. משה שמח שחי במדינה שהעם היהודי חיכה לה אלפיים שנה. לגבי האירוע הגרוע ביותר שקרה לו , היו הרבה דברים גרועים . למשל בשנת 9120 כאשר איבד את עינו בתגרה, או למשל בזמן כינוס הנכסים שקרה לו במלון 'החוף השקט', בשנת 1220 .אבל מכל הנושאים שעלו בראשו, בחר משהו פיקנטי שיעניין את ילדי כיתתו של נכדו, הוא בחר לספר לו על הדיג התת מימי.
משה ותפיסת הדגים בשנות השי שים נהג משה לתפוס דגים בידיים בעזרת מכשירי צלילה וכשהוא משתמש בפנס. הדיג היה בלילות אפלים. עסק בזה כעשר שנים, בד בבד עם עיסוקים נוספים , כמו העבודה במסעדה של אביו והעבודה שלו בדואר. פעם אחת צלל לתוך מערה של דגים באתר 'ספיר', לא הרחק מהחוף , במקום שנקרא 'עין אל טינה'.
כאשר רצה לצאת מהמערה, לא מצא את פתח היציאה. הכול היה חשוך ושום קרן אור מבחוץ לא חדרה פנימה . האוויר במיכל החמצן שעמד לרשותו, הספיק לו לנשימה של כרבע שעה בלבד. הוא אמר לעצמו : " משה, אל תאבד את העשתונות , אין לך הרבה זמן , עליך להינצל בכל הכוח , אתה חיי ב למצוא את הפתח ." הוא הסתובב מסביב לבריכה מספר פעמים , ולא איתר את פתח היציאה .
עצר לרגע , קרא 'שמע ישראל' וציפה למותו . בכוחותיו האחרונים ניסה עוד סיבוב למעלה ועוד סיבוב למטה במאמצים נואשים למצוא את פתח היציאה מהמערה , אך לשווא. לבסוף הצליח ברגעים האחרונים למצוא את הפתח שהיה הרחק בסוף הבריכה. כשהגיע לפתח ראה מעליו למעלה את אור הכוכבים והבין שמצא אותו.
מאיר אוחנה ורחמים כהן, דודיו, היו איתו מעל פני המים. האוויר הספיק לו עד לרגע האחרון כשיצא אל תוך החושך שחיכה לו מחוץ למים . הנכד שמע בצמא את סיפורו וסיפר אותו לכל התלמידים בכיתתו. כאשר עסק משה בדיג התת־מימי ותפס דגים בידיים , יצא איתו בחור מלווה בשם יוסי דהן.
בזמן שצלל מתחת לפני המים קרוב לשעה, התחיל יוסי לדפוק על דופן הסירה בכדי לאותת לו לצאת מן המים. כשיצא משה, דיבר אליו יוסי בבהלה ואמר לו שהוא כבר שעה שר את כל השירים שהכיר, אולי מאתיים שירים , וכל הזמן נשאר במתח , ממתין לו שיעלה כבר מן המים . השעה שבה משה שהה מתחת למים הייתה בשבילו כמו נצח.
סיפור הדיג עניין הדגים נשאר תחביב אצל משה, אבל תחביב שהייתה בו הכנסה טובה. משה נהג לצאת עם חבריו לדיג . בכל לילה שיצא לדוג תפס כמויות גדולות של דגים. לגדעון רייכר, עיתונאי ושדרן טלוויזיה ורדיו, הייתה תוכנית מיוחדת על עבודות מיוחדות שבהן הועסקו אנשים שונים.
משה התקשר אליו ודיבר עם התחקירנית שלו בתוכנית. הוא סיפר לה את הסיפור על הדיג המיוחד שלו, וניסה לעניין אותה בכתבה על עיסוקו. התחקירנית העבירה את הנושא לגדעון רייכר וסיפרה לו על האדם שתופס דגים בידיו בכינרת. נראה שבתוכנית בדקו את הנושא והתשובה שהחזיר גדעון רייכר למשה הייתה: " תספר לסבתא!" לא רצו אפילו לראיין אותו.
לא האמינו שהדבר אפשרי. משה נעלב מהתגובה. כל לילה היה עובד משה בצלילות ושוהה כארבע שעות מתחת למים . לדעתו ירש את התכונות האלה מסבא שלו. בחורף השתמש בנוסף למכשירי הצלילה גם בחליפת צלילה מיוחדת נגד קור . הבלון שנשא עימו הספיק לו לשעת עבודה. היה לו שק רשת שאפשר היה להכניס בו דגים, בזה אחר זה, עד לקיבולת של כשמונים דגים.
לאחר שהשק היה מתמלא, היה יוצא החוצה, מניח את השק המלא על הסירה ושב לצלול עם שק ריק חדש. את השק המלא קיבלו אלה שליוו אותו וישבו בסירה מעל למים. האנשים שישבו בסירה זיהו את מיקומו לפי אלומות האור שראו מתחת לסירה . הם נהגו ללכת לדיג בלילות חשוכים ללא ירח.
תמיד עקבו אחר אלומות האור שמתחתיהם. משה השתמש בפנס עם חמש סוללות . הפעולה שלו חייבה הימצאותם של שני אנשים בסירה למעלה. עם הפעלת הפנס, האור היה גורם לדג לקפוא במקום ללא תזוזה , הדג היה נאלם . דג המושט היה נצמד לקרקע , אבל לא רק מושטים תפס משה.
המושט היה הדג הכי יקר והכי ר ווחי באותה התקופה. הדג קיבל את השם מושט משום שזנבו הזכיר מראה של מסרק בשפה הערבית. מאוחר יותר, ביאליק, המשורר הלאומי, יעניק לו את השם העברי, אמנון. למשה לא היה דייג קבוע שייצא איתו ללילות הדיג ומדי פעם יצא עם מלווים שונים .
אחד מהם היה שמוליק חרמש, בן גילו , שהיה בהמשך סגן ראש העיר. פעם כשדג איתו היה בתוך המים, והפעיל את הפנס, אבל שהה הרבה זמן מתחת למים ובינתיים עלה הירח. חרמש עקב אחריו מתוך הסירה מעל למים והבחין באלומת האור שמתחת. בשלב מסוים ניסה למצוא אותו ולא הצליח לאתר את אלומת האור .
משה ראה אותו מלמטה מ ניע את מנוע הסירה . כשיצא שאל אותו "לאן זה?" חרמש השיב: "למשטרה." "למה?" "להודיע שאתה מת." הסתבר למשה שחרמש צעק לו בשמו פעמים רבות מעל למים, אבל הוא לא שמע אותו מתחת לפני המים. "איך אגיד לאימא שלך שלא שמרתי עליך ואתה מת?" אמר לו חרמש.
מאוחר יותר גם הבטיח לו שלעולם לא ילך איתו עוד לדוג. משה יצא לדוג עם משה יפרח , איש חיל הים לשעבר . יצא עם עמנואל בלווה, נהג לצאת עימם לתפוס דגים ובעיקר יצא עם הדודים שלו רחמים ומאיר, כמו גם עם אברהם עבאדי ואחרים. כל מה שמשה נזקק לו היה שהמלווים שלו רק ישבו בסירה ויקבלו ממנו את שקי הדגים.
בזמן שהוא צולל מתחת לפני המים היה עליהם לעקוב אחר אלומת האור שלו שמתחת למים. משה אוחנה צולל לכינרת הכול צדים4. שריד פרימיטיבי זה נעוץ אי שם בנשמתנו , ולכן צדים הזאטוטים את חתולי השכונה בעזרת פח יוקש . בעלי החנויות צדים לקוחות בעזרת לשון חלקה.
עסקני המפלגות מעלים נשמות בתכסיסי עורמה , ונשים צדות להן בעלים בעזרת פח יוקש, לשון חלקה ותכסיסי עורמה גם יחד. אולם מי שמע, כי צדים דגים בעזרת ... פנס כיס פשוט ותו לא? והדגים הרי זהירים מהחתולים, מהלקוחות ומהבעלים לא כל שכן. 4 כתבה מאת יגאל לב, פורסמה בעיתון 'מעריב' ביום 1120810890.
ולכן, כשפנה אלינו משה אוחנה , דייג טבר ייני שחרחר ומוצק , והציע להצטרף אליו לדיג תת מימי בלילה – ירדנו בלא אומר ודברים לשפת הכינרת. שעה ארוכה העמסנו על הג 'יפ ציוד צלילה , מכלי חמצן , שתי מסכות נשימה, שקים, חבלים ומזון. כשהפלגנו למזח של קיבוץ גינוסר, בו עמדה סירתו של משה, כבר ירד הערב, וטבריה פקחה את עיני החשמל שלה אט אט, במין פיהוק של פינוק.
התנענו את הסירה . עוד רגע ואנו חוצים את הכינרת השלווה , ופנינו לשפך הירדן. זהו. השלכנו עוגן בסמוך לחוף ולבשנו את בגדי הצלילה . לאור פנסי הכיס שלנו דמינו לשתי מפלצות שלא מן העולם הזה . כובע גומי הסוגר בחוזקה על הראש, משקפי צלילה על המצח, בקבוקי אוויר דחוס קשורים אל השכם ומתחברים אל פינו בצינור גומי שחור ופתלתל.
על מותנינו - שק עשוי רשת לקליטת הדגים . על רגלינו - שק המגן , מחמת התלבטותם של הדגים הנלכדים. על ידינו - כפפות בד שחורות לשמירה מפגיעתם הרעה של סנפירי הדגים החדים ו... פנס. עוד רגע , וכשני נפילים מוזרים שקענו במים . משה חותר קדימה ואני אחריו.
אור הפנס החיוור נקב חורים בגוש החושך המוצק , ואנו זחלנו במחילות שיצר הפנס וחיפשנו אחר הדגה. רק רגע הוארה דמותו של משה, כדג ענק החולף לידי. ברנש צעיר ומוזר זה שירת בחיל הים , אולם למרות משיכתו לצלילה לא עסק אלא בשפשוף סיפונים. הוא חזר לטבריה לפני שנתיים ולמד מפי רבם ומורם של אנשי הדיג התת־מימי בטבריה - ברנש המכונה גולדה - את תורת הצלילה.
לכל המצאה סיפור משלה, ולרוב יד המקרה באמצע. גם לשילוב זה של דיג תת ־מימי עם פנס - שהוא לדברי ד ייגי טבריה , הראשון והיחיד מסוגו בארץ - ראשיתו באקראי. עוד לפני שלוש שנים החלו דייגים אחדים, ובראשם גולדה, לדוג בעזרת פנס כיס , אולם הללו לא היו מצוידים במכשירי צלילה , אלא אספו רק את אותם הדגים שהרשת לא הצליחה להעלות.
ואז בא המקרה . שמעון אוחנה , דודו של משה , חתר יום אחד בסירתו בכינרת, ולפתע נשמט משום מה המוטור המחובר לסירה, ונפל המימה. הזמין צוללן מחיפה ולקח אותו בסירתו למקום בו נפל המוטור , ואז, כשזה צלל , והשאיר אחריו סילון מבעבע , הבריקה כבזק במוחו של שמעון : הרי אפשר לחבר את אפשרויות הצוללן עם סגולותיו של הפנס...
כמבצע סודי ממש החל סוג נדיר זה של דיג במימי הכינרת. הוזמן ציוד צלילה מאמריקה, ורק גולדה הוא היחיד שלמד סודם של המכשירים. כמויות הדגים שהעלה , החלו מסחררים ראשם של דייגי טבריה . כיום כבר עובדות ארבע סירות במכשיר הפלאים. לנו, אנשי היבשה, זרה התחושה של הצלילה.
אתה שט באגם של חושך, מנותק מכוח המשיכה , מרחף בחלל לא נודע , שליט על כל תנועה ותנועה שלך, פולש לממלכת החלומות של הים . שט אל ארמ ונותיו המוזרים , המשובצים בקונכיות מזהירות, בפניני שבלולים המבריקים בכל צבעי הקשת לאור הפנס. סביב סביב חולפים שליטיו האמיתיים של האגם: הדגים.
הפנס מבזיק על דג אמנון הגליל (המכונה מושט). הדייגים טוענים כי זהו דג פיקח מאוד ואין כמוהו נבון לתחבולות כיצד לא לעלות על מחבת הטיגון. הוא נחבא בין האבני ם, נתקע עמוק במנהרות הסלעים , וכל מאמצי אנשי הרשתות לתפסו – עולים בתוהו. אולם אנו מתחכמים לו.
פשוט מסנוורים אותו בברק הפנס שלנו, עד כי הוא קופא על עומדו בין האבנים, ואז מושטת יד בעלת כפפה שחורה, תופסת ומכניסה אותו לשק. זוהי התורה כולה על רגל אחת . אך כשלמדת אותה - מתברר, כי היא גדולה ורחבה בהרבה. ראשית יש להכיר את שדות הדיג . הללו משתרעים ממעין טי נה שליד טבחה עד קילומטר אחד לפני שפך הירדן , הלא הוא ראס על עמרה , משם והלאה קשה לדוג, כי הירדן סוחף עימו מים עכורים ואין לראות דבר.
*** האוויר הדחוס שבמכל שלנו הולך ונגמר . אנו עולים . בשק של משה מתחבטים דגים במשקל של שישה ק"ג (אין זו, 'העונה', והמדגה הוא דל). למעלה, בחיק הערב הקריר, שטוחים על מעקה הסירה, לוגמים משקה חריף ומקנחים בפיתה . משה מספר על פרשת ניסיון הדיג הראשון , אשר כמעט והיה ניסיונו האחרון.
"... יצאנו לים , עזר אזואלוס ואני . לבשתי אז חליפה יבשה , כלומר כזו המונעת את המים למבוא במגע עם הגוף . היה זה לי לה חורפי של תחילת דצמבר. צללתי, ודגים אין . ידעתי, שאם אעלה בלא דגה , יחדל עזר לעבוד איתי. לכן המשכתי לחפש , עד כי נגמר האוויר שנותר בריאותיי .
אולם כשרציתי לעלות, לא יכולתי... אני מניף את ידי, מפרפר בעומק המים, ואינני עולה. אחרי ששתיתי מים, והגעתי חצי מת לאוו יר הצח , חשתי כאילו יד ענקים סוחבת אותי חזרה למצולה. למעלה, אצל הסירה, זעק עזר: "משה, אני אמכור את הסירה. לא רוצה לדוג יותר דגים.
משה, רק תגיד מילה אחת!" החברה כבר גייסו סירות הצלה, ואז עליתי שוב ונאחזתי בדופן הסירה. עזר הניף אותי למעלה, ורק בסירה התברר לי כי ב'חליפה היבשה' התהווה חור, המים חדרו לתוכה ומילאו אותה והם הם אשר סחבו אותי עמוק עמוק למצולה... *** לילה קסום. ריח המים החריף, רשרוש העצים על החוף, אורות רחוקים – זוהי טבריה הנוטה לישון.
עוד רגע ומערימת האש והאור, אשר זהרה בעיר, לא נשאר אלא רמץ עימם ובו שניים שלושה אודים עשנים. לילה קסום , שני גברים משתרעים על דופן הסירה ומפליגים לממלכת הדמיון הגדולה. אני שואל את משה: מדוע בחרת בדיג הצלילה? הוא עונה כשפניו אל הכוכבים: "זה משהו בשבילי.
האם אני פרצוף בשביל ללכת עם סירה, עם הזקנים האלה, להכניס רשת כבדה ולהוציא בסוף דג אחד או שניים? הדיג שלנו זוהי שיטה להרוויח כסף, הרבה כסף, כי אנו מעלים פי שניים או פי שלושה משאר הדייגים, וההוצאות למכשירים שלנו הן דלות ביותר." ברק חשד ניצת בעיניו כשפנה אליי וביקש: "אל תרשום את זה, מס הכנסה יתלבש עליי..." חלומו של משה להפליג לים גדול יותר, רחב יותר, לים התיכון: "אני חושב להיכנס לעבוד בנמל חי פה. ראיתי שם מרבצי דגים טובים .
אומנם, דג הבורי שנמצא שם הוא מהיר מאוד, ואין לתפסו ביד אלא בעזרת רובה צלילה, אלא שיש שם דגים הדומים למושטים איטיים ובשרניים וזהו שדה עצום לדיג. *** אנו צוללים ש וב, ועולים שוב . ארבעה מכשירי חמצן , שש שעות של בילוי בממלכת העולם שמעבר לדממה. עשרים קילו דגים.
ואז זרח הירח. הוא עולה חיוור , שרטוט דק של אור . תחילה הופיעו שלהבות של אש נעלמת מעבר להרי הגולן, ואחר, מתוך האש בהרים, הפציע הירח. תם לילנו. הירח עלה. אין אנו דגים לאור הירח. השליטה שלנו היא בעולם האפלה המוחלטת, כי אז אין מתחרה לאור המופלא של פנסנו, הנוקב חורים בגושי החושך של המים.
בליל ירח נסים הדגים עמוק עמוק למצולות הים , או מסתתרים עמוק עמוק בחגווי הסלעים אשר על החוף . ואור הפנס אין בכוחו ללחום במאור הלילה הזוהר. תקענו את הסירה ליד מעין טבחה, וכבר אנו ליד מדורה עליזה, שלידה מסובבים שלושה דייגים המועסקים בדיג תת מימי, הלא הם גולדה, אברהם מזרחי ומאיר אזואלוס.
הם יושבים כך, סמוך למעיין המים הקרים, פורשים רשת סביב המעיין, ובלילה, כאשר עולים הדגים במעלה המעיין הקר , סוגרים עליהם ברשת וצדים אותם בעזרת ציוד הצלילה. לוגמים קפה. מחליפים עקיצות. מתווכחים על השלל. ונאנחים על הלילה המכוכב והנפלא. הירח עולה- ואז חדלים הדייגים מעבודתם.
סביב סביב רובצות הסירות במים, ושירה רכה מהלכת עתה בים , שירת האוהבים , האומרת כי ממלכת הלילה, בעולם החיים, חצויה - חלקה לעמל וחלקה לאהבה. תעודת מצילשל משה. חתום עליה יגאל אלון בזמן שכיהן כשר העבודה. משה רצה להיות מציל, כדי לדעת מה לדרוש מהמצילים שעבדו אצלו בחוף השקט.
הסירה המשפחתית הכול התחיל באופנועי הים של ילדיו . לשלושת בניו היו בזמן כזה או אחר, אופנוע ים. למעשה כל אחד מהם בזמנים שונים בחייו, שט על הכינרת עם אופנוע הים שלו . המשותף לשלושתם ה יה הנס שמנע מהם אסונות . לשלושתם אירעו מקרים מסוכנים בים שבעטים יכולים היו להיהרג, אך בדרך נס יצאו בשלום.
שלומיק, בנו הבכור אחד המכרים שלו יצא איתו לשוט בכינרת עם אופנוע ים . הם יצאו מהבוקר ולא חזרו הביתה עד שעות הלילה. משה המודאג החל לחפש אותם. במסגרת חיפושיו התקשר לכל החופים שמסביב לכינרת, כולל עין גב, מגדל וטבריה, אך לשווא . לא הצליח לאתר אותם .
הוא פנה גם למשטרה , אך גם שם ללא הועיל. בנו והמכר שלו לא נמצאו. בדיעבד הסתבר לו שבמהלך השיט שלהם בכינרת, אזל להם הדלק ונותרו בלב הים חסרי אונים. למזלם, אברהם לאלו, תושב ארה"ב שהגיע בכל קיץ לישראל, והייתה בבעלותו סירה, מצא אותם בלי דלק. הוא נתן להם דלק ועזר להם להגיע חזרה לחוף.
משה העריך מאוד את הסיוע של אברהם לאלו וגמל לו במתן זכות להיכנס לחוף השקט ולהחנות שם את סירתו . הזכות הזו נשארה משך שנים רבות לאחר מכן עד אשר לאלו מכר את סירתו. שלומיק היום נשוי לענבל ולהם ארבעה ילדים מקסימים, ליאל, שון משה, קורן דוד ונופר. הם מתגוררים במושב ארבל.
מיכאל, הבן השני שט על אופנוע ים מסוג פחות טוב מזה של אחיו. במהלך השיט נפל לים והאופנוע המשיך לשוט מעליו כשהמנוע שלו פועל במלוא העוצמ ה. האופנוע הסתובב מעליו עד כי הייתה סכנה ממשית לחייו. עופר עולמי , ששט בקרבתו , עם בניו , הבחין בו כשהוא מנסה לברוח מהפרופלור של אופנוע הים.
עופר התקרב אליו עם בנו וקפץ על האופנוע ים והפסיק לו את המנוע . בפעולתו המהירה והאמיצה מנע ממיכאל פגיעה , שהייתה יכולה ל היות קשה מאוד . מיכאל נשוי למרים ולהם ארבע בנות נפלאות, אופק, אגם, שני וטליה. ליאור, הבן השלישי באחד הימים בקיץ 4220 בשעות הצוהריים , יצא לכינרת עם חברו ועם אופנוע הים שלו.
הם שטו להנאתם בכינרת, אבל אחר הצוהריים התחילה רוח מערבית, כפי שקורה בכינרת , והגלים הרטיבו את מצת האופנוע וגרמו להשבתתו. חסרי אונים נשארו שניהם ליד האופנוע בלב ים, ממתינים לעזרה והעזרה בוששה להגיע . רגע של תקווה ניצת בהם כאשר חלפה על פניהם ספינת טיולים מאחד החופים.
הם צעקו בכל כוחם ואותתו לה לעזרה, אבל התיירים שעל סיפון הספינה , רק נופפו לה ם לשלום והמשיכו בדרכם . איש מהם לא עצר לשאול מה קרה להם. ליאור וחברו בלית ברירה המשיכו לשהות במים. התיירים כנראה לא הבינו אותם. משה תכנן באותו יום לנסוע על האופנוע (הייתה זו הפעם הראשונה שרצה להפסיק לרגע מעיסוקיו , על מנת לנסותו ) ושהה בחוף .
כשבוששו להגיע, משה ישב מודאג והחל מהשעה שתיים אחר הצוהריים התקשר לכל החופים שמסביב לכינרת ולמשטרת החופים, אך ללא הועיל. איש לא שמע עליהם. כימאי ותיק ומנוסה, חשב משה שהוא יודע הכול, והינה הסתבר לו שלא ידע איך להגיע לבנו ולחברו שנמצאים במצוקה .
הוא לא ידע אפילו כיצד להתחיל לחפש אחריהם. לאיזה כיוון לחפש, האם מזרחה, מערבה, צפונה, או דרומה? בשעה עשר בלילה , כשכבר היה עייף ומותש , קיבל שיחת טלפון מעין גב. על הקו היה דייג בן המקום. הדייג אמר לו שליאור נמצא איתו ואין עוד סיבה לדאגה. בשיחה שהתפתחה ביניהם סיפר לו הדייג שלא יצא לדוג מזה חמישה חודשים , ועכשיו בלילה הזה החליט לצאת לדיג ובמקרה פגש בנערים.
אין ספק שזה מזל גדול , מזל משמיים . הדייג אסף את ליאור ואת חברו בסירתו והוביל אותם לעין גב . לשמחתו של משה לא היה גבול ובתמורה דאג לפצות את הדייג במתנה ראויה. הוא נסע עם מכוניתו בלוויית בנו לעין גב ואסף את ליאור ואת חברו עם האופנוע. באותו ערב קיבל החלטה שהוא חייב להיפטר מאופנועי הים , שרק מסכנים את ילדיו, ולקנות במקומם סירה משפחתית גדולה.
הסירה תשמש את ילדיו ואת בני המשפחה. כעבור מספר ימים נסע לתל אביב וביצע את עסקת הרכישה . הוא מסר לחברה המו כרת את אופנועי הים וקיבל תמורת ו ותמורת סכום נוסף , סירה איתנה שמתאימה לכינרת . כשהסירה הגיעה לכינרת המשיכו ילדיו ובני המשפחה לשוט בה ואף להשתמש בה לצורך סקי ופעולות ימיות נוספות .
היום ילדיו אלופים בכל מה שכרוך בסירות ובימאות בכינרת . המקרים והסכנות שחוו הקנו להם ביטחון להימנע בעתיד מסכנות כאלו. כולם קיבלו רישיון לשיט, שניתן על ידי אגף השיט. ליאור נשוי לנגה ולהם שלוש בנות מקסימות, אוריין, הילי ורומי. משה אוחנה: תעודת משיט רחלי, בת הזקונים אחרי שלושה בנים הגיעה רחלי , ילדה רגישה ואוהבת , בת זקונים אמיתית.
רחלי כיום גננת לאחר שלמדה באורנים, כמו נורית אימה, ונשואה ליריב ואימא לאיתי משה, שי ומאי. משה לא ישכח איך בגללה הסיר את שפמו, ומעשה שהיה כך היה: יום אחד , לאחר נסיעה ארוכה מתל אביב , הגיע משה לביתו בטבריה , ומצא את בתו עסוקה עם חברותיה . לאחר דברי הברכה המקובלים בין אב לבתו, פנתה אליו לפתע רחלי ואמרה: "אבא, הייתי רוצה לראות אותך בלי שפם." משה הופתע מהבקשה של בתו .
הוא לא נפרד מהשפם מאז שהוא זוכר את עצמו כנער מתבגר . למעלה משישים שנה הוא מוכר ומזוהה עם השפם. אבל מה לא עושים כשבת הזקונים מבקשת משהו מאביה ? "אני אחשוב על זה ," השיב לה משה וירד במדרגות לקומת החדרים התחתונה שבבית. שם, ללא היסוס, הוריד את שפמו.
לאחר מספר דקות עלה לסלון עם המראה החדש. "מה עשית , אבא?" קראה רחלי לעברו בהשתוממות . " האם אתה יכול להחזיר אותו?" משה השיב לה ברוגע, "אם בתי היחידה והאהובה רוצה, הרי שאשמע בקולה ." בתו ביקשה והוא ציית . מאז אותו יום 'גורלי' נותר משה ללא השפם שכל כך אפיין אותו בשנים הקודמות.
רחלי נישאה ליריב ונולדו להם שלושה ילדים: איתי-משה, שי ומאי. ועוד על דגים מוחמד ליגווידק מעיבאדיה נהג להביא דגים לבית של משה . פעמים רבות הביא את הדגים בשעות הקטנות של הלילה עם תום הדיג. הוא הוביל את הדגים ברכב ישן . בין הדגים שהביא היו גם מו שטים מהירדן , חפפים, קרסין, אישר וברבוטים, שלא כשרים לפי הדת היהודית.
כשמוחמד הביא את הדגים למשפחת אוחנה , נהג להשאיר להם אותם בחמאם, שהיה חדר הרחצה של הבית . הבית הכיל שלושה חדרים וחיו בו בצפיפות תשעה ילדים עם הוריהם. לפעמים הברבוטים , אחרי שמוצאים מהמים , חיים עוד עשרים וארבע שעות באוויר , ללא מים . היו ימים שלפתע הברבוטים היו מתעופפים ומתחילים לשחות בתוך המים , כמו נחשים .
היהודים לא סבלו אותם בגלל שלא היו כשרים. מוחמד היה מוכר לאבא של משה את הדגים ואבא שלו היה מוכר אותם בחנותו. הדגים היו מגיעים אליו היישר מהים. את הברבוטים היו מייעדים לערבים מנצרת, אבל היו גם יהודים שאכלו אותם, כמו בקיבוצים. יום אחד כאשר יגאל אלון הזמין את משה ואת אביו לאכול איתו ארוחת צוהריים בגינוסר, שאלו אותו מה יש לאכול.
יגאל אלון השיב : " שפמנונים." המשמעות הייתה שֶּ ברבוטים מוגשים בחדר האוכל. "לא אוכלים," השיבו לו. יגאל אלון ניסה להסביר להם שהדגים טעימים, אבל לא משה ולא אביו טעמו מן הדג. הם מעולם לא אכלו ברבוטים. כשהיה משה בגיל ארבע עשרה בערך , השתתף עם אחיו שמואל בד יג סרדינים.
הם נהגו לפרוש רשת בעלת עיניים ייחודיות לתפיסת סרדינים . לפעמים היו נתפסים גם ברבוטים עם הסרדינים . בהפוגה מן הדיג הלך שמואל להכין לו ארוחת בוקר . משה היה רעב מאוד , משום שבאותו יום החלו את הדיג מהשעה שלוש לפנות בוקר ועד השעה עשר בבוקר, לא הכניס דבר אוכל לפיו.
לגרשון בקיבוץ עין גב הייתה מסעדה . הוא למד את טיגוני הדגים בטבריה במסעדה 'נוף כינרת'. עכשיו הלך אליו שמואל וגרשון הכין להם ארוחת בוקר של ברבוטים עם ביצים מטוגנות . משה היה רעב מאוד . שמואל אמר : " יאללה, בוא נאכל ." משה השיב לו : " תאכל אתה ." על אף ש היה רעב מאוד התאפק ולא אכל מהברבוטים.
בסופו של דבר אכל רק את הביצים . מעולם לא אכל את הברבוטים, לא בתקופת הדיג שלו , לא בתקופת שירותו הצבאי בחיל הים ולימים גם לא בזמני הנסיעות שלו לחוץ לארץ. תמונה משפחתית בחתונת הדוד ניסים (אח של אביו). הערכה: צולמה בראשית שנות השישים. בתמונה נראים שמואל, יוכבד ואסתר לצד בני משפחת הדוד.
משה אוחנה בפעולת דיג בלילה שגרתי