ייבוש ובנייה בחוף השקט

פרקח - ייבוש ובנייה בחוף השקט במהלך הייבוש של קטע הכינרת שבסמוך לחוף השקט, נודע למשה על קיומו של החוק העותומאני לייבוש . בחוק העותומאני צוין שכל המייבש חלק מן הימים, אגמים, נהרות, נחלים, רשאי לרשום אותו על שמו, ברשות המלכות. למי שלא קיבל רשות ישלם תמורתו וירשום אותו.

בהתאם לכך הכינו תוכנית ייבוש עם שטח של עשרה דונם, והגישו אותה לרשם המקרקעין. הם רשמו את הקרקע על שמם ואמרו שעל פי החוק, עברו שישים ימים שבהם אפשר ה יה להתנגד לתוכנית . ביום השישים , עורך דין מראשון לציון, גרם למִ נהל לבוא אליהם ולעצור את הרישום, ובמקומו עשו חכירה.

למעשה המנהל התעורר בגלל ההתנגדות ואז נאלצו לעשות חכירה. הרכוש היה ממש קרוב למים . לפעמים כשהיו רוחות מזרחיות המים היו עולים לכביש הראשי. בעקבות המקרה שונה חוק המקרקעין ומעתה נקבע שגם קרקעות הימים והאגמים שייכות למדינה. מאז המקרה שלהם בייבוש החוף, כבר לא מייבשים, כי הקרקע שייכת למדינה.

בזמנו הייתה תוכנית בנייה סביב הכינרת שאסרה לבנות מלונות על שפת האגם. על אף זאת משה בנה מעל האולם שעל החוף שני אולמות ברישיון העירייה, ובאישור הוועדה המקומית והמחוזית. תוך כדי הבנייה קיבל חוות דעת מעורך הדין שלו שכאשר בונים את המסגרת , המעטפת שמעל המבנה והאולמות, החלוקה הפנימית יכולה להיעשות כרצונו.

כאשר בנה מעל לאולם האירועים את שני האולמות הגדולים וחילק ביניהם במחיצות וחדרים, הייתה לו פגישה עם אנשי החברה לפיתוח מפעלי תיירות בים. הם ביקרו במקום כדי לראות את החלוקה שבוצעה. באותו יום בבוקר , בזמן שחיכה לאנשי החברה שיגיעו למקום , ראה שעמד שם בחור שלא הכיר , וכאשר התאספו כולם ועמדו לצאת לביקור בקומה השנייה, ביקש הבחור להצטרף אליהם.

משה כמארח טברייני חיובי, נאות ל בקשתו. כשהגיעו לקומה העליונה בשעה שמשה הסביר ל אנשי החברהאת פרטי הבנייה , כמו מספר החדרים ופרטים אחרים , הבחור שהצטרף לסיור אמר: " חברה, אני רוצה להגיד משהו ." אחרי שהציג את עצמו כגל הירש ממנהלת הכינרת , הוסיף: " אני לא יודע למה נתנו אישור למשה אוחנה לבנות פה, כי יש תוכנית מתאר שלפיה אסור לבנות פה. צריך לבדוק את מי הוא שיחד ולכן בנה ." לשמע הדברים , משה נסער מהאורח הבלתי קרוא ומדבריו, הרי איש לא הזמין אותו לכאן.

הוא תפס אותו בבגדיו ולאחר שהוציאו החוצה, השליך אותו מכל המדרגות. אמר לו: "תסתלק ואל תבוא לכאן עוד ." כאשר שאלו אותו מהחברה לפיתוח מפעלי תיירות , מי האיש, השיב להם משה שכנראה הוא משוגע, הוא לא יודע מי הוא. כך פתר את הבעיה כשהשתמש בזרועותיו החסונות .

לדעתו הבחור הבלתי קרוא לא היה מפקח בנייה, ולכן זה לא היה עניינו. תמונות מתהליך הייבוש: משאיות פורקות חומר פסולת באגם תמצית החוק העות'מאני ...כל המייבש חלק מן הימים, אגמים, נהרות, נחלים, רשאי לרשום אותו על שמו , ברשות המלכות . למי שלא קיבל רשות ישלם תמורתו וירשום אותו.

הקיבוצים הקיבוצים תמיד הפריעו להם בעבודה ובתכנון . במסגרת הייבוש תמיד פעל משה בימי שישי, שבת וראשון, ימים שבהם לא נראו הפקחים בשטח. באחד מימי שישי , תוך כדי ייבוש , בא אליו אחד המפקחים של מנהלת הכינרת עם קצין משטרה בדרגת פקד . אמרו לו : " מבקשים ממך , תפסיק לייבש, אין לך אישור." השיב להם משה: "רגע, חברה, האם אתם בתפקיד?" הוא פנה לקצין המשטרה ושאל אותו ישירות : " אתה בתפקיד ?" לא קיבל תשובה.

שאל פעם נוספת ושוב הקצין לא השיב לו. אחר כך כשלחץ אותו, הודה הקצין שאינו בתפקיד והוא חבר של המפקח , לכן התלווה אליו . כך משה סילק את שניהם מהמקום. באחת הפגישות עם ראש העיר, יוסי פרץ, בה השתתפו כל הבעלים של חופי הכינרת, הגיע גם זאב שור (ולוולה), ראש המועצה האזורית עמק הירדן.

משה שאל את יוסי פרץ : " למה הזמנת אותו ? אלה קיבוצניקים שרוצים להשתלט על התיירות ועל טבריה ולקחת לנו את העבודה ." משה התנגד להשתתפותו של זאב שור, אבל התנגדותו לא התקבלה והוא נכח בישיבה. באחד הימים כשהשתתף משה בשיעורי זמר עם שרל'ה שרון, פגש שם את זאב שור.

הוא בירך אותו לשלום ושאל לשלומו, מכיוון שחלף זמן מאז שראה אותו לאחרונה. באותו מפגש בנוכחות ראש העיר, זאב שור לא השיב לו ואפילו לא חייך. משה לא הבין מדוע, אבל נזכר באותו היום כשהביע את התנגדותו לנוכחותו בישיבה וכיצד רצה זאב שור לגזול את הפרנסה מ הם, תושבי טבריה.

בהמשך נודע למשה , לפי הפרסומים בעיתונות , שבעמק הירדן קיבלו מקדמה של חמישה מיליון שקל מהמדינה , כאילו נעלם להם חלק מהחוף . ידוע שבחורף המים עולים והחוף מתקצר , ולעומת זאת בקיץ המים יורדים והחופים מתרחבים . מכאן שהם בחוף השקט , שספגו את כל הנזקים , לא קיבלו כל פיצוי.

בשנים 1320-2120 בהצפות הגדולות של הכינרת נגרמו לחופי טבריה , נזקים רבים ובכלל זה במושבה מגדל ובמקומות נוספים באזור. התביעות בגין הנזקים הסתכמו במאה ושבעים מיליון שקל. נפתח תהליך ארוך של תביעות שבהן היו גם חילופי שופטים. היה זה תהליך שנמשך כשלושים שנה.

לבסוף אשרו את פסק הדין שניתן ולפיו נקבע כי מגיע לבעלי החופים פיצוי ונותר רק לקבוע את גודלו. הבורר שמינו לבסוף, החליט שמגיע לכולם ביחד כ-1119 שקל. היה אצלו ספק גדול ביחס לאובייקטיביות של הבורר. סכום הפיצויים שפסק היה אמור להתחלק לעשרים חופים .

למשה נודע מפי עורך הדין של קיבוץ גינוסר , מאיר אלוני (פפי), שהוא דאג להביא לקיבוץ כ שמונה עשר מיליון שקל ונחשב לגואלו של קיבוץ גינוסר , וכן הביא לקיבוץ עין גב כעשרים מיליון שקל. זה היה האבסורד שהצביע על ההבדלים בין הקיבוצים לבין העירוניים. ייבוש, בנייה ופיתוח ייבוש החוף נערך בשלבים.

בהתחלה מ-0.1 דונם עלה ל-9.9 דונם. אחר כך מ-4.1 דונם ל-4.1 דונם ובהמשך זה הגיע ל-1 דונם. בתהליכי הייבוש מ- 1 ,האולם עוד לא נבנה , אבל כבר היה השלט שלו . כשהתקדמו בייבוש , החליטו לבנות את האולם. משה שכר מהנדס טברייני ממשפחת דהן, אח של יוסף דהן .

ושכר את אחד הארכיטקטים שפעם ביצע אצלו עבודה בעמק הירדן. הארכיטקט תכנן לו את הבניין הראשון. בהתחלה, מזרחה מהכביש הי ו רק מים , חוף רחצה קטן , קיוסק לסנדוויצ'ים ואולם . תוך כדי בנייה הגדיל משה את האולם ל -111 מטר מרובע. משה העלה לראשונה את הרעיון לה פוך את המקום לבית מלון , ובמשפחתו קיבלו זאת בברכה.

הייבוש הראשון היה כשחברת 'מקורות' בנתה את המוביל הארצי. בשנת 1120 בנתה החברה את מוביל המים המלוחים שיעקוף את הכינרת. נבנה קו מיוחד מהכינרת עד הירדן ומשם המשיך לים המלח. כשבנו את המוב יל הקטן , ביצעו פעולות חפירה רבות וכתוצאה מכך , נוצר חומר רב .

זה היה הדבר החשוב ביותר למשה . החומר שנחפר נשפך לכינרת. התחילו בזה הבעלים של 'חוף התכלת' ואחריהם המשיכו גם אחרים. כולם השתמשו בחומר למילוי הכינרת . בהתחלה לא חשבו שזה יישאר כך . הסתבר להם שחברת 'מקורות' העמיקה את החפירות ואת החומר שיצא שפכה בחוף .

בעלי החופים דיברו עם הנהגים שעסקו בהובלת החומר שהתפנה על ידי 'מקורות', וביקשו מהם לשפוך אותו בשטחם . משה דאג לפצות את הנהגים כדי שישפכו את החומר בשטח שלהם. כל מי שנתן יותר דגים ופיטם את הנהגים, הם שפכו אצלו . החומר שנשפך הכיל חול , אבנים ועודפי בנייה שונים.

חלקה מסווגת לאזור המלונאות הארכיטקט בוקי צוקר בעת בניית המלון בן 119 החדרים, הוסיף משה אדריכל בשם בוקי צוקר, שהיה מפורסם ומוכר היטב במקצועו . כאשר בחרו את הריהוט למלון , האדריכל התעקש לייבא רהיטים מאיטליה שהיו פופולאריי ם באותה תקופה. שניהם נסעו יחד לתערוכה במילאנו ובחנו שם רהיטים שונים.

משה התנגד לייבא את הרהיטים מחוץ לארץ , כי היו צבועים וכל שריטה הייתה בולטת בהם . הוא העדיף רהיטים תוצרת הארץ של חברת 'שמרת הזורע', שהיו בצבע עץ טבעי. ברהיטים כאלה במידה ויהיו שריטות , הן לא יבלטו כמו ברהיטים האיטלקיים. כאשר בוקי צוקר הבין שמשה נחוש שלא לרכוש את הריהוט החדש מאיטליה, שאל אותו: "אתה מכיר את אלי פפושדו?" משה ידע היטב מי היה אלי פפושדו.

הוא היה איש עסקים, יזם ומלונאי שהיה לו גם מלון בטאבה. בוקי צוקר המשיך , "באחת הפגישות בא א ליי פפושדו ואמר לי , אתה אדם משכיל ואדריכל מפורסם, לאן הגעת בחיים?" באותה עת המשרד של בוקי צוקר היה במרתף של אחד המבנים בתל אביב. פפושדו הוסיף, "ואני פפושדו הקטן, בעל המלונות.

תראה לאיפה אתה הגעת ולאיפה אני הגעתי." משה שמע בסבלנות את בוקי צוקר ובסיום דבריו השיב לו: "האם אתה מבקש ממני לומר לך בדיוק את מה שכבר פפשודו אמר לך ?". המסקנה הייתה פשוטה, משה קבע והוא היה בעל ההחלטה. מפגשים עם משרדי הממשלה בירושלים בעבודתו בבניית המלונות והעסקים נדרש משה לבצע נסיעות תכופות לתל אביב ולירושלים .

הישיבות נועדו בעיקר לפגישות עם שר י התיירות השונים, ישיבות במשרדי הממשלה השונים , מפגשים בח פ"ת (חברה ממשלתית לפיתוח התיירות) ופגישות נוספות בענייני עסקים. בנסיעות אלה נפגש לא פעם עם שר התיירות , שר התשתיות ואחרים . השתתף לא פעם בישיבות גם עם אריק שרון ועם משה קצב.

הגשר מעל כביש 12 המחבר בין מלונות'החוף השקט' בדרך כלל בן דודו שמואל(הלבן) היה מתלווה אליו בנסיעותיו יחד עם עאטף טאנוס . שמואל בן דודו היה הנדסאי במקצועו וטאנוס היה החשב הכללי של החברה והמלון. במקצועו שמואל אוחנה היה הנדסאי ועבד גם כמהנדס בחברת 'דיור לעולה' שעסקה הרבה בבנייה באזור הצפון .

לאחר מכן היה מנהל פרויקט המלונות של משה. שמואל היה בשביל משה גם חבר טוב, גם בן דוד יקר וגם האדם שעזר לו בכל עת שנזקק לו במשך כל תהליכי הבנייה והפיתוח בחוף השקט. משה ראה בו בחור הגון, ישר ונאמן במלוא מובן המילה. נהוג לומר לאדם שעוזר, שהוא כמו אח.

שמואל היה למשה הרבה יותר מאח. הוא גילה הבנה וסייע בכל השטחים הקשורים לבנייה . כשנזקק משה לרכישות בחוץ לארץ היה שמואל באופן טבעי מתלווה אליו. כך היה איתו בגרמניה, בספרד ובפורטוגל, וכך גם בוורונה ובמילאנו שבאיטליה, כאשר נסעו לבחור רהיטים למלון.

בהמשך ליווה את משה גם כאשר העסיק את האדריכלים עמי קורן ובוקי צוקר שהיו מטובי האדריכלים בבניית בתי מלון בטבריה ובארץ כולה. למשה היה מנהג שהשתדל לא לסטות ממנו. בכל נסיעה לירושלים נהג משה בכותל. בכל ביקור בירושלים, הקפיד לבקר בכותל. בתמונה עם שמואל אוחנה, בן דודו, בחברת יוסי פרץ ונחום עב להגיע לכותל המערבי ולהתפלל שם בהתאם לזמני התפילות.

בנסיעות לכותל עבר דרך אזור אבו טור הערבי ת שבו היו פיגועים לא מעטים. טאנוס היה כועס עליו משום שלא היה נוסע בדרכים עוקפות. "דח'ילאק, זה מסוכן לנסוע במקומות האלה." היה אומר למשה בפחד. משה ידע שעאטף טאנוס הינו ערבי נוצרי והיה משיב לו תשובה חד משמעית: "אבל אני נוסע איתך .

אושיב אותך על הפגוש של הרכב ש כולם יראו אותך ולא יפגעו בנו." "בי יפגעו ראשון," נהג עאטף להשיב לו. אבל זאת הייתה דרכו של משה. ביקור בכותל ותפילה במקום היו חלק בלתי נפרד מביקוריו בירושלים. באחת הפגישות כשזומן לפואד (בנימין בן אליעזר) הגיע משה באיחור.

פואד כעס ואמר לו בטון מתרגז : " אתם מר שים לעצמכם לבוא מתי שאתם רוצים ומשבשים את כל סדר היום שלי." בדיבורו הרים פואד את קולו. משה השיב לו ברוגע: "תפתח את הרדיו ותשמע בעצמך למה איחרנו." "למה איחרתם?" שאל שוב פואד בקול רם. "היו מחבלים בדרך, עצרו את כל הרכבים, לא נתנו לאיש לנסוע," הסביר לו משה , אבל כשפואד שמע בעצמו את מהדורת החדשות הבין היטב את הסיבה לאיחור.

הבנייה קודם בנו אולם אירועים לחתונות ולשמחות ומעליו דיסקוטק . אחר כך הפסיקו את פעילות הדיסקוטק ובנ ו מלון בן ארבע קומות עם 13 חדרים. המלון נבנה על האולם. כל זה היה באזור של הים. אחר כך בנו את הב ניין השני שמעבר לכביש , בניין בן 30-40 קומות, שכיום הינו מלון המונה 120 חדרים.

משה קנה את השטח בסכום של כארבע מאות אלף לירות. האדמה נרכשה מהמנהל וקיבלו עליה פטור ממכרז משום שייעודה היה לאתר מלונאות תיירות בהמלצה של משרד התיירות. כאשר הגישו את התוכנית לבנייה , כל המטרה הייתה למעשה להקים בחוף אולם לחתונות. כשרצו לבנות מלון, התעכבה התוכנית בגלל בתי המלון שהיו בשטח הקריה ולא על חופי הכינרת .

בתי המלון שהתנגדו לבנייה היו 'הרטמן', ' גולן', ' אסטוריה', ' פאר' ובתי מלון נוספים . מנהלי בתי המלון נפגשו עם שר התיירות שהתנגד לתוכנית להקים מלון נוסף על הכינרת . באותה תקופה חלק גדול מ החוף היה מ וזנח. בהתחלה שר התיירות לא התנגד, אבל הלכו אליו כדי שיביע התנגדות שלא יהיה כדאי לבנות שם מלון.

באותה עת במועצת העיר היו שנים עשר חברים. עורך הדין של הוועדה בטבריה אמר שהם מופיעים בתוכנית המתאר כמגורים, אבל לא כמלון. עורך הדין של משה, מתל אביב, בן דודו, עורך הדין שמואל אוחנה ז"ל, אמר לו : " בוא נחליט בעצמנו לאשר מלון ולהחתים כמה מחברי מועצת העיר על הבקשה." שלד המלון הישן שעל החוף משה אמר שינסה לעשות זאת.

עורך הדין שלו עיבד את הבקשה וניסח אותה כפני יה של משפחת אוחנה שמבקשת לבנות מלון על שפת החוף . בבקשה נכללו כל הפרטים הדרושים. משה הצליח להחתים אחד עשר מחברי מועצת העיר לאשר את בניית המלון ובתוכם נמנו גם אנשיו של משה צחר , ראש העיר . מתוך שנים עשר חברים החתים אחד עשר.

כשבא למשה צחר והציג בפניו את הרשימה עם אחד עשר השמות המאשרים, הביט צחר על החתימות וגם הוא חתם. לאחר החתימה הפנו את הבקשה לוועדה המחוזית, לאחר אישור הוועדה המקומית והמחוזית. כשדנו בפנייה מינו ועדה בת שלושה אנשים שביניהם היה הממונה על המחוז , ישראל קניג.

גם ועדת השלושה אִ שרה את התוכנית. מכאן הוועדה המחוזית אִ שרה לבנות את המלון. עד השנים 9320-0320 לא נעשה דבר, מאחר שמלונאי הקריה לחצו והיה להם רוב . המהפך היה בממשלה . הקפיאו את החלטת הוועדה עד להו דעה חדשה אחרת. משנת 0320 ועד שנת1120 ,הקפיאו את ההחלטה.

המפנה בא כאשר משה השתתף בסיור עם המשלחת מטבר יה לעיר התאומה שלה אלנטאון שבפנסילבניה, ארה"ב. הסיור היה במסגרת ההכרזה על הערים כערים תאומות. במשלחת השתתפו כל נציגי העירייה , חברי המועצה וראש העיר משה צחר. במהלך הסיור בארה "ב, הפנה משה את תשומת ליבם של חברי המשלחת שלכל מלון שם יש חוף רחצה משלו.

"אם זה קיים באמריקה, למה שזה לא יהיה קיים גם בישראל ? למה אצלנו בטבריה זה לא טוב ?" שאל משה. כשחזרו לארץ הגיש משה שוב את התוכנית שלו לבניית בית המלון והפעם אשרו את הבנייה. כך עבר משה את התלאות ואת המכשול עד לקבלת האשור הנכסף. האתגר של משה היה כאשר במסגרת מערכת היחסים שלו הביא לידי כך שאחת עשרה חתימות מתוך שתים עשרה הסכימו איתו.

זאת הסיבה שמשה צחר נאות גם הוא להסכים. "אם כך, אז גם אני אחתום," אמר ראש העיר בעת שמשה הניח לפניו את הניירת לחתימה. כדי לשכנע את חברי המועצה להסכים לתוכנית שלו ולחתום עליה, הלך משה באופן אישי לכל חברי המועצה. הגיע אליהם במקומות העבודה שלהם, בין אם היה זה בבניין העירייה או בעסקים הפרטיים שלהם.

הכניסה לחוף השקט בזמן עבודות הייבוש