ילדות ובגרות בטבריה

מאז שמשה זכר את עצמו, אהב את הים, את הכינרת כמובן, אבל זכה להגיע גם לימים אחרים ואף לצלול בהם . לימים כשבגר , השירות בחיל הים רק הוסיף על הקשר שנרקם בינו לבין גלי הים ו...הדגים. התינוק משה אוחנה. מכאן לא יצטלם עד להגיעו לגיל שלוש עשרה כשהיה בגיל שנתיים-שלוש עברה משפחתו להתגורר בבית יותר מרווח, בשכונת 'אחווה'.

בשכונה נשלח לגן של 'אליאנס' ולאחריו לבית ספר 'אליאנס' שהיה ברחוב המגינים על יד 'תפארת ישראל'. זיכרונות משה כילד במלחמת השחרור הוקמו מחנות צבא בריטיים במספר מקומות בטבריה, מול חברת החשמל של היום, ליד בית הקברות האנגלי, ועוד מחנות נוספים שהיו פזורים בעיר , כמו על יד קולנוע אלישבע , ליד מלון זהבי ובמקומות נוספים. משה בן 40 לקראת יציאה לביקורבתל חי משה זוכר כילד קטן שכאשר היה עם חבריו פוגש בחיילים בריטים, נהגו לבקש מהם מטבעות 'פני'.

החיילים נתנו להם ולעיתים גם נתנו להם ממתקים. הוא זוכר שמאחורי מלון גינוסר היה מחנה אוהלים בריטי. החיילים הפולנים התאכסנו במבנה המסעדה שלהם וגם בחלקים של כנסיית פטרוס. בלילות היו הערבים יורים והילדים היו מתעוררים לקול היריות ובבוקר שומעים שהיהודים השיבו אש בתגובה.

משה זוכר שירו על הערבים מהבית של משפחת עבו ברחוב מוארס. היו שם כלי נשק כמו ברן, וסטן. כולם ידעו ששם היו מצבורים של נשק . אפילו הילדים ידעו. שמעו שהעבירו מרגמות מעל יד הבית שלו למלון תלפיות שנמצא ברחוב נצרת ושירו מרגמות מול החומה במטרה לפוצץ אותה, כי ממנה ירו עליהם.

המרגמות בקושי גירדו את החומה, ולא גרמו לה כל נזק. משה בבית ספר 'תחכמוני', אמצע בשורה העליונה. הגבוה מכולם בבית הספר למד משה עד כיתה ד(1320 .)נשאר שנה אחת בכיתה ורצו להשאירו שנה נוספת בכיתה ד. היה תלמיד מצטיין, אבל חלה הרעה דרמטית בלימודיו כאשר חלה וקיבל זיהום ברגלו.

המצב הבריאותי שלו היה כה רציני עד כי נשקלה אפשרות לקטוע את רגלו. המחלה גרמה לו להיעדרות ממושכת מהלימודים בבית הספר, והפסיד חומר לימודי רב. תודות לרופא שטיפל בו נמנע ממנו הסבל והצליח להחלים מן המחלה. המשפחה העבירה אותו לבית ספר 'תחכמוני' ושם סיים את לימודיו בבית הספר היסודי .

לאחר כיתה ח , המשיך לבית ספר מקצועי 'עמל', שם למד במגמת מסגרות וחרטות. למעשה בשנה הראשונה לא למד בטבריה, כי בית הספר לא היה קיים בעיר. הוא עבר לבית ספר 'עמל אינטרנציונל' שבקריית חיים, חיפה. המעבר היה תוך הבטחה שבשנה הבאה ייפתח בית הספר בטבריה ויוכל לחזור וללמוד בעיר .

היו עימו חמישה תלמידים נוספים מטבריה ויחד שכרו חדר אצל משפחה חיפאית. השכירות כללה אוכל ולינה. אביו שילם בתמורה ארבע לירות לחודש לבעל הבית. הדירה הייתה ברחוב הראשונים א 12 בקריית חיים. בשנה השנייה חזר ללמוד בטבריה, כאשר בית ספר 'עמל' נפתח בעיר.

משה המשיך ללמוד בו עד לסיום התיכון. משה עם חברים טבריינים. מימין לשמאל: עמנואל אדרי, יואב ילוז, משה אוחנה, שלמה מלכה, יצחק פדידה ויוסי עבו (האילם) הרימונים בכינרת בימים שלפני קום המדינה , מצא משה ארגז רימונים על חוף הים שבטיילת. ברחוב שכם , מול מלון טבריה , היו שני ארגזים של רימונים .

משה היה בגיל שלוש עשרה לערך, כאשר יחד עם חברו, שלום יעיש, לקחו משם שני רימונים והשליכו אותם לכינרת על מנת לתפוס דגים . כאשר הרימון היה מתפוצץ בתוך המים, דגים רבים היו מתים וצפים מעל פני המים. כל שנשאר לילדים, היה לאסוף אותם . משה וחברו שיחררו את הנצרות והשליכו את הרימון הראשון למים.

כתוצאה מהפיצוץ לא צפו הרבה דגים מתים ואז זרקו את הרימון השני . לאכזבתם הרימון השני שקע במים , אך משום מה לא התפוצץ. משה לא איבד את העשתונות, פשט את בגדיו ונכנס בזהירות למים. כשהגיע לקרקעית , תפס את הרימון בידו ולחץ על המ נוף שלו . כך כשהוא אוחז ברימון ונצרתו פתוחה, אך המנוף לחוץ בידו על גוף הרימון, יצא איתו החוצה.

יחד עם חברו פרסו בגדים על הרצפה והניחו עליהם את הרימון לשם ייבוש. במשך כל הפעולה , ידו של משה נשארה מהדקת את המנוף לגוף הרימון. לאחר הייבוש פירק משה את מנגנון הרימ ון בחלק העליון שלו , והרכיב אותו מחדש , כשהוא מחזיר למקומה את הנצרה . משהרימון שוחזר למצבו הקודם, נטל אותו בידו ושוב השליכו אל המים.

הפעם הרימון התפוצץ ושפע של דגים עלו וצפו על פני המים. כל שנשאר למשה ולשלום חברו, היה רק לאסוף את השלל. גניבת הבטלדרס משפחת משה גרה כארבעים שנה מתחת למלון 'אירופה', בבית משפחת פרג'. היום המבנה משמש את לשכת הבריאות ברחוב אלחדיף. באחד הימ ים, כשמשה היה בגיל שמונה או תשע , ראה מספר ערבים שהסתובבו ליד המלון.

בזמן ששיחק כדורגל עם חבריו, עקב אחריהם במבטו והבחין שהם מנסים לגנוב משהו . אחד הערבים נכנס לג 'יפ שחנה בסמוך למלון, והיה שייך לאנשי המנדט הבריטי. משה הבחין בבירור שהערבי גנב מתוך הג'יפ בטלדרס. הוא לא ייחס חשיבות למעשה הגנבה והמשיך לשחק כדורגל עם חבריו .

כעבור זמן ראה שהחיילים , אנשי המנדט הבריטי , מחפשים משהו בג 'יפ שלהם . אחד מהם ניגש אליו ושאל אותו אם ראה מישהו לוקח בטלדרס מתוך הג'יפ. "כן," השיב לו מייד משה. "ראיתי בחור ערבי שלקח מעיל ורץ בירידה לכיוון קבר הרמב"ם." החיילים שאלו אותו אם הוא מוכן לסייע להם באיתור הערבי ומשה השיב בחיוב.

הוא התלווה אליהם לסיור שערכו , וליד גן העיר הבחין בע רבי הגנב . " לעצור," אמר לבריטים והצביע לכיוון הערבי . " זה הוא שלקח את המעיל ," הודיע להם בביטחון . הערבי הגנב נבהל , השליך מעליו את המעיל וניסה לברוח , אך החיילים השתלטו עליו. הסכסוך עם הכורדים בשנות החמישים המוקדמות הגיעו לטבריה עולים חדשים מעיראק , ושוכנו במעברה.

תושבי טבריה הוותיקים זיהו אותם לפי לבושם. כילד ראה משה איך צעירים כורדים מבין העולים היו מוכרים מי שתייה לפרנסתם. הם נהגו למלא מים בכדים גדולים ולתוכם הכניסו חצי בלוק של קרח ומכרו לעוברים ושבים. נראה שבחום של טבריה היה זה להיט לאותם הימים. באותה עת לאב יו הייתה כבר חנות הדגים ועסק במסחר .

באחד הימים נוצר ויכוח בין אחדים מבני משפחתו לבין כמה מהעולים הכורדים. הוויכוח גלש למריבה ואחר כך לקטטה המונית שהשתתפו בה בני משפחתו נגד קבוצה גדולה מהעולים. הקטטה הייתה באזור השוק. משה היה ילד כשחזה בקטטה שבה החליפו מהלו מות בני משפחתו והעולים הכורדים .

עד כמה שזכר, הסכסוך התחיל מדברים חסרי ערך, שטויות, הוא אפילו לא זכר מי גרם לה. בכל מקרה הוזמנה משטרה למקום ולאחר התערבותה יושרו ההידורים בין המחנות . מאוחר יותר זוכר משה , שהיחסים בין בני משפחתו לנכבדים הכורדים, קיבלו תפנית מפ תיעה. התקיימה 'סולחה' בין הצדדים הניצים ולאחריה נוצרה ידידות .

בני משפחתו והיריבים שהיו מעורבים בקטטה הזמינו אלה את אלה בשמחות ובאירועים הדדיים ביניהם . מיריבים הפכו לידידים טובים. משה זכר מבין הכורדים את אקרם, את עווני, את אריה גבאי ונוספים. הספורט בילדות בטבריה, לאחר קום המדינה , היה משה במכבי. היו קבוצות של בית "ר ושל מכבי .

היו שעברו פעם לבית "ר ופעם למכבי . האגרוף היה נפוץ . האולמות היו מלאים כאשר התקיימו בהם תחרויות אגרוף. הקרב הראשון של משה היה בזירטרון ברמת גן . באליפות ישראל באגרוף הפסיד וקיבל מכות בלי סוף. אבל נדרש לו קצת זמן, עד שהפך למיומן, ולמד את תורת האגרוף.

רק אז התחיל ברצף של ניצחונות. מאיר מלמד, אלוף ישראל, מכבי תל אביב, הפסיד למשה בקרב באולם קולנוע אביב בטבריה (3120) משה, שלישי משמאל, בגיל שש עשרה בחוג לאגרוף עם אלוף בולגריה באגרוף בבית הפועל בחיפה. משה ניצח אותו פעמיים המאמן מורנו עם משה בזמן תחרות אגרוף השופט מרים את ידו של משה לאחר הניצחון.

בתחילת הקרבות, עד שנכנס לתלם היו לו כמה הפסדים, כמו הקרב הראשון ברמת גן, אבל אחר כך כשהִרב ה להתאמן, כל הקרבות האחרונים שלו הסתיימו בניצחונות. מעשה מהילדות כשמשה היה עדיין רווק נהג להיפגש עם חבריו לאורך הטיילת של טבריה. המקום שבו שכנה המסעדה של אביו 'נוף כינרת' תמיד היווה בשבילו מקור משיכה.

עם חבריו נהג מדי פעם גם לשבת במסעדה. באותה עת הייתה לו חברה ממוצא פולני שגרה עם משפחתה בשיכון ד שבטבריה עילית. באחד המפגשים עם חבריו במסעדה הופיע חברו משה יפרח , שהכיר מתקופת ילדותו , ואף שירת איתו בחיל הים . משה יפרח הגיע לשולחן שסביבו התרכזו משה וחברתו יחד עם חבריו.

משה יפרח הופיע עם האופנוע שלו מסוג TWIN BSA .כשהחברה של משה ראתה אותו לבוש בגרביים לבנים, קראה לעברו: "אוש, עוד פעם בא עם הגרביים הלבנים." דבריה לא מצאו חן באוזני משה וכעס מאוד: "מה זה עניינך איזה גרביים הוא לובש?" ברוב כעסו הוסיף: "את יודעת מה? תלכי הביתה." מאותו יום תמו היחסים בינו לבינה . הוא ביקש מאחד החברים שנכחו עימם להסיע אותה לביתה .

למשה היה ערך עליון במערכת היחסים עם חבריו . אף פעם לא נתן לאיש לפגוע בהם . הייתה כאן העדפה ברורה של ח בר מילדות על חברה מהעת החדשה.

תמונות מהפרק